על המחנך להבין כי הבחור לוקח את דבריו למקום שלו, תוך שהוא עורך בהם שינויים מתבקשים. זהו דבר שיכול להיות מאתגר עבור מחנך, אך עלינו להבין כי זו הצורה הנכונה של צמיחת הבחור.
על המחנך להבין כי הבחור לוקח את דבריו למקום שלו, תוך שהוא עורך בהם שינויים מתבקשים. זהו דבר שיכול להיות מאתגר עבור מחנך, אך עלינו להבין כי זו הצורה הנכונה של צמיחת הבחור.
חינוך לעצמאות
להשאיר לבחור מקום משלו
בגילאי הבחרות אנו עסוקים רבות בחינוך הבחורים. בשנות הישיבה הקטנה ולאחריה בישיבה הגדולה, אנו ננסה להעביר מסרים רבים לתלמיד, ללמד אותו תורה ודעת.
החינוך בשנות הישיבה הקטנה מאופיין באופן טבעי בצורת חינוך כזו שתקפה לזמן שהותו של הבחור בישיבה, וכשהוא עוזב את הישיבה דרכו משתנה ומתעצבת באופן שונה לכאן או לכאן לפי אופיו של המקום החדש אליו הוא הולך ללמוד.
הדבר נכון גם לחינוך בשנות הישיבה גדולה, עלינו לשים לב כי אנו מחנכים את התלמידים באופן שבו נשאר להם מקום לפתח אישיות משלהם ולעמוד על דעתם בצורה הייחודית של כל אחד.
על המחנך להבין כי הבחור לוקח את דבריו למקום שלו, תוך שהוא עורך בהם שינויים מתבקשים. זהו דבר שיכול להיות מאתגר עבור מחנך, אך עלינו להבין כי זו הצורה הנכונה של צמיחת הבחור.
גם עצים צומחים באופן שהגרעין או הזרע נלקחים באופנים שונים למקומות אחרים ממקום העץ. וכך עלינו לתת מקום גם לאופן כזה של צמיחת התלמיד. כשאנו מצמיחים אותו הוא לא בהכרח יגדל בצמוד אלינו, יתכן שהוא יישא עימו את הגרעין על מנת להישתל במקום שונה ולהצמיח פירות שונים מאיתנו.
מלכתחילה עלינו לדאוג לכך שהבחור יגדל כעצמאי גם כשהוא מתחנך על ידינו. תכלית האדם הוא שיעמוד בפני עצמו באופן שהוא מסגל לעצמו אישיות ייחודית.
רב ותלמיד – מבט מצודד
בכרובים שבבית המקדש נאמר: "פניהם איש אל אחיו", אלו היו הכרובים שעשה משה, לעומת זאת, בכרובים שעשה שלמה נאמר: "פניהם לבית".
מסבירה הגמרא ש'פניהם איש אל אחיו' הוא דוגמת איש ואישה המביטים באופן ישיר זה אל זה, אך 'פניהם לבית' זו דוגמת תלמיד הנפטר מרבו. הוא מביט בו אך באופן מצודד.
הכרובים מבטאים יחס, ואותו הם מבטאים בסיטואציה של תלמיד הנפטר מרבו. סיטואציה זו מחזיקה את המקום המורכב של התלמיד השומע ולומד מרבו, אך בד בבד פניו לזמן הפרידה – לבנות את אישיותו לעצמו. הוא מביט אל רבו אך במבט מצודד.
על המחנך להבין כי בלתי אפשרי להיכנס לחיי הבחור ולהדריך את חייו באופן מלא. ישנו מרחב שצריך להישאר על מנת שהבחור יבנה את חייו באופן עצמאי ואישי.
גם מלמד תורה ראוי לו ללמד באופן שילמד כשני שלישים מהחומר, כשהשליש האחרון נשאר ריק ומושלם על ידי התלמיד. ההתחלה אמורה להיות ישרה וברורה על מנת שהתלמיד יוכל להשלים, אך חובה על המחנך להשאיר מקום לתלמיד ולא למלא את כל החלל בנוכחותו.
אדם שמלמד תורה ומכניס לתלמיד את המילים לפה, זהו סירוס. התלמיד אינו מסוגל בצורה זו לפתח את אישיותו כפי שצריך.
להקשיב ולהתעניין בכנות
על מנת שחיי הבחור יהיו חשובים בעיניו והוא יראה בהם ערך גם בהשתקפות מעיני המחנך, על המחנך ללמד את התלמיד את העובדה שאכן חייו חשובים. דבר זה נעשה על ידי הקשבה טובה וכנה לתלמיד. לא רק לחלקים "המעניינים", אלא לחייו, כפי שהם.
הבחור מטבעו מפקפק ומביע חוסר אמון בכך שחייו מעניינים אדם מבוגר ואינטליגנט. על המחנך להוכיח לבחור וללמד אותו (ולצורך כך גם את עצמו) כי החיים עצמם ראויים להקשבה. לא מתוך מניפולציות של השפעה ולא מתוך רצון לחזק אותו על הדרוש חיזוק. הדבר החשוב והיסודי שעל הבחור להבין – החיים שלך חשובים!
גם כשמפעילים 'משטר' על הבחורים, הוא אמור להיעשות לא כמטרה של דרבון לתפקוד, אלא על מנת שתהיה אינדיקציה למחנך מהו מצבו של הבחור – מה מצבו הפנימי.
בישיבת סלבודקא, ר' אברהם גרודזינסקי היה מתפלל בחלק האחורי של בית המדרש, וכאשר ראה בחור מתרשל בתפילתו, הוא היה ניגש אליו ומציע לו ללכת לדבר עם ראש הישיבה. הדאגה הייתה לא רק להימצאות הפיזית של הבחור בבית המדרש, אלא למצבו הנפשי. וחשוב לזכור כי גם במשטר צריך להשתמש בחכמה.
בחורים מעוניינים – כמו כל אדם – שיקשיבו להם, ועל כן המחנך צריך לעשות זאת בלב פתוח ובחכמה רבה.