יצירת סביבה חינוכית לחיי תורה

יצירת סביבה חינוכית בבית לחיי תורה

נדון יחד בנושאים הנוגעים ל"חינוך", ונתבונן כיצד אדם מחנך את עצמו ואת ילדיו לחיים בצורה נכונה.

איני דן כעת איך אנחנו מחנכים באופן ישיר לתורה ומצוות, אלא כיצד אנחנו בונים חיים המתאימים לתורה ומצוות. שכן בחינוך צריך לחנך את האדם לחיות בצורה אחרת. 

להתחנך מקשר עם אדם גדול

אחת מהדרכים לגשת לסוגיה זו היא, דרך האופן שבו עושים 'שימוש תלמידי חכמים', והצורה שבה מתחנכים מלהיות בקשר עם אדם גדול.

ישנם החושבים, שהתועלת בקשר עם אדם גדול הוא מהידע והחכמה ששומעים ממנו, אמנם זו לא הנקודה, שכן זה נכון שדרך האינפורמציה הגדולה שיש, ניתן להתחנך ללימוד בצורה נכונה, (שבאמת גם זה נושא לכשעצמו, כיצד מתחנכים באופן שזה לא יהיה "חיקוי" אלא חינוך), אך כאשר אנו מחפשים חינוך לחיים, הרי שהחינוך הוא במקום שבו אדם גדול נפגש עם החיים שלו, כי שם ניתן לראות שיש דברים שחשובים לו, ואשר לחניך זה לא היה חשוב, וכן דברים שהוא לא מחשיב והחניך מחשיב, החינוך הוא מההסתכלות כיצד אותו אדם גדול מתייחס לחיים שלו, מה הוא מרחק ומה הוא מקרב, וזהו חלק מהותי מאד בשימוש תלמידי חכמים.

ואכן כשלמדתי עם המשגיח הרב וולבה זצ"ל, לפעמים הייתי אומר דבר מסוים, והמשגיח היה מסתכל עלי כאילו אין בדברי כל טעם, וזהו דבר שחינך אותי, עלינו לקנות את החינוך והרגישות שיש בגישה לחיים של אותו אדם גדול, וזהו אחד הדברים היסודיים ביותר בחינוך.

חינוך לחיים עצמם

ישנם אנשים גדולים שהעמידו וחינכו תלמידים רבים בלימוד, אך אין להם תלמידים שהתחנכו מהם לחיים בעצמם.

בחינוך ילדים, הדבר הראשון שמוטל עלינו הוא, לחנך אותם לחיים!, לבנות עולם שיכול להכיל תורה ומצוות, אופי של חיים מתאים לתורה ומצוות.

כאשר אנו מחנכים את ילדינו, חובה עלינו לדעת שאנו ה'גדולי הדור' ו'האדם גדול' שבבית, ולכן למעשים שלנו יש השפעה עצומה על חיי הילדים, אנחנו קובעים בבית מה חשוב ומה לא חשוב, וזהו אחד מהמסרים המרכזיים שהילדים מקבלים בבית.  

והאמת היא שהרבה אנשים מאבדים את הערך הזה, בכך שהם מעבירים בבית מסר שהכל נעשה לפי מה שהרב אומר, וסבורים כי בכך תמה מלאכת החינוך אך אין רואים בזה סימן ברכה, כי מה שהרב אומר לא מחנך את הילדים שלנו לחיים, מה שמחנך אותם לחיים זה מה שהם רואים ב'חיים שלנו', מה אנחנו מקרבים ומה אנחנו מרחקים. 

כמו"כ, חינוך לחיים אינו מבוסס על 'דקדוק הלכה', כי החיים לא תפוסים רק מהלכה, יתכן שננהג בבית חומרות מסוימות בהלכה וזה יחנך  לשמירת ההלכה, אך זה לא יחנך לחיים עצמם. וכדברי  הרמב"ן בפרשת קדושים, שאדם יכול לקיים לגמרי את כל מצוות התורה, ועדין להיות "נבל ברשות התורה", מאחר ודקדוק ההלכה בלבד לא כובש את החיים, אלא דווקא הציווי הכללי של "קדושים תהיו", הוא זה שנוגע לכל צורת החיים שלנו. 

ובמיוחד הדבר אצל ילדים, שכאשר מתעכבים בבית על עניני הלכה יותר מדי, זה מוציא את סוגיית החיים מהתמונה.  

וכשאנחנו רוצים לחנך את ילדינו לכך שהגישה שלהם לחיים תשתנה, על זה אמר הרמב"ן שהנקודה הראשונה בזה היא, 'קדושים תהיו' שהוא ציווי כללי, ואין זה מעשה פרטי, כלומר, הדרכה כיצד לנהל את החיים, בצורה קדושה.

ההתנהגות שלנו מחנכת 

ולכך מהמחויבויות הגדולות שיש לנו כיום, היא להבין שההתחלה של חינוך בבית, תלוי במה שהילד רואה בבית מה אבא דוחה ומה אבא מקרב.

החינוך ל'קדושים תהיו' הוא דוגמא לחינוך שצריך לחנך בבית שהרי ענין 'קדושים תהיו' הוא, שלא צריך לרדוף אחר כל דבר בחיים, וזהו אם כן חינוך לאופי מסוים של חיים. 

דוגמא לדבר, המשגיח זצ"ל סבר שאם יש אדם שמגמתו היא שכל הבית שלו יהיה בעיצוב מושלם, הרי ש'בן תורה' הוא כבר לא יהיה, כי בכך שהוא צריך שהכל יהיה מושלם הרי שהוא מעביר מסר גדול מידי על קירוב ו'קידוש' יופי של גשמיות.

ילדים צריכים לראות בבית שניתן לחיות גם עם ריהוט לא מושלם, ומי שיש לו פגם של יופי בבית ומיד מחליף ומתקן, מעביר בזה מסר לא נכון לילדיו, כי ילדים צריכים לראות שגשמיות ועולם הזה אלו דברים שלא רודפים אחריהם עד כלות הנפש… 

השכלול והקדמה שבה אנחנו חיים ודאי משפיעה על נפש האדם, כאשר מצד אחד אומרים לנו 'קדושים תהיו' – 'פרושים תהיו', ומצד שני אנחנו מוכרחים שכל העולם יעבוד בצורה מושלמת, שכל מכשיר יעבוד מיד ללא תקלות, כך המסר לא יכול לעבור!, אנחנו צריכים להעביר את מסר בהתנהגות שלנו שהעולם לא כזה חשוב…

עלינו להבין, שחינוך לזה אינו נעשה בדקות ספורות ולא בגסות, אלא נדרשת 'תנועה' לכך שהעולם הזה תופס אותנו פחות.

ניתן ג"כ להעביר את המסר הזה באופן שננהיג בבית שעונג שבת הוא לא ההתרגשות מחידוש של אוכל שלא אכלנו אף פעם, אלא שיש אוכל מוכר שמכינים אותו כל שבת ואוהבים לאכול אותו, ואיתו אפשר להתענג בשבת.

או לחילופין שאפשר לאכול גם אוכל שלא ממש אוהבים, ולא לדרוש שהאוכל יהיה תמיד בדיוק לפי הטעם שלנו.

כן הדבר לגבי איסור לשון הרע, אם אנו רוצים להעביר מסר בנושא, זה יכול להיות ברמת החשיבות שלנו לבין אדם לחברו בבית, באי התערבות בחיים של מישהו אחר מבני הבית, ונתינת כבוד אחד לשני בבית, בין לילד גדול ובין לילד קטן, וכאשר למדים להחשיב דבר כזה, יהיה זה יסוד שאפשר לבנות עליו, כי זה צורה איך החיים בבית בנויים.

החינוך מתחיל בבית

ערכים שאדם מקבל בבית בין טובים ובין רעים, קשה מאד להתנתק מהם, ולכן העבודה שלנו היא לעבוד על המסרים שאנחנו מעבירים בבית, מה מקרבים ומה מרחיקים.

חינוך זה איננו יכולים להשאיר למוסדות הלימוד, את זה יונקים רק בבית, ואפילו המסגרת הישיבתית כבר לא תעזור בזה, שהרי היום בחור יכול לחיות בישיבה חיים בלי שום רוממות וקדושה, וגם אם לא עוברים שום עבירה, עדיין אפשר שיהיו החיים בלי גדלות וקדושה, ולכן אנו מחויבים לחנך לחיים כאלו כבר בבית.

וזו כאמור נקודה שאנו צריכים להיות מודעים אליה לפני שמתחילים להתעסק בחינוך, ובלי המודעות לכך, הנידון של 'חינוך' נשאר רק בתחום של שאלות פרטיות האם לעשות כך או כך, וזה לא חינוך, אלא 'פתרון בעיות'. 

כאשר אנו מחנכים לנקודה מסוימת כגון חינוך לברכת המזון, בלי רקע לחינוך, זה רק מציק לילד, ולכן אנחנו צריכים לחנך לעולם שיכול להכיל תורה ומצוות כדברי הרמב"ן הנ"ל, כי היסוד לחינוך הוא, נתינת רקע מה חשוב בחיים שלנו ומה לא חשוב, וזה יביא בסוף לברכת המזון ועוד הרבה מעלות.

ובאמת כשהייתה לי הזכות ללמוד שנים רבות עם המשגיח הרב וולבה זצ"ל, ואף להסתובב יחד עמו בארה"ב, הדבר שכל העת ראיתי הוא חיים!, לא הלכות, וזה בדיוק מה שהילדים שלנו צריכים לראות אצלינו, כי אנחנו 'גדולי הדור' בבית שלנו, ויסוד החינוך הוא החיים שלנו ולא הדרישות שנדרשות מאיתנו!.