העבודה של האדם היא הדעת. מה שמייצר את המשמעות בכל מעשה. כמו בעבודת הקורבנות בה אין 'מתוך שלא לשמה בא לשמה' – גם הסתמא שלהם הוא לשמה, כך בכל עבודה נצרכת מודעות. העבודה היא בירור הדעת מתוך המעשים, ובאה לברר את הטוב והרע שקיימים בכל מעשה. כשנשאר חלק רע באדם – מה שמתבטא במעשיו, העבודה היא לברר את החלק הרע ולהוציא אותו.
בפרק ד' עומד הרמח"ל על כך שהעבודה על מידת הזהירות צריכה להיות באופן שיש 'מחייב' לעבודה.
על הדברים שקרו בחנוכה, מבואר שהתרחשו מחמת ההתרשלות בעבודה.
העבודה האמורה היא עבודת המקדש כמובן, אך ההלל שנקבע בימים אלו הוא עבודה שבלב – כנגד עבודת המקדש. כך כותב הב"ח.
העבודה של האדם היא הדעת. מה שמייצר את המשמעות בכל מעשה. כמו בעבודת הקורבנות בה אין 'מתוך שלא לשמה בא לשמה' – גם הסתמא שלהם הוא לשמה, כך בכל עבודה נצרכת מודעות. העבודה היא בירור הדעת מתוך המעשים, ובאה לברר את הטוב והרע שקיימים בכל מעשה. כשנשאר חלק רע באדם – מה שמתבטא במעשיו, העבודה היא לברר את החלק הרע ולהוציא אותו.
בחנוכה התרשלו בעבודה וכנגד זה מסרו נפש על העבודה לאחר מכן. כך מסביר הב"ח.
מסירות נפש על דבר מעמידה את הדבר כקריטי בחיים, כדבר שהחיים תלויים בו. הרי עבודה זו לא הייתה מחויבת למסירות נפש, היא אינה אחת מג' עבירות חמורות עליהן חייב האדם למסור נפש. מסירות הנפש הייתה ביטוי לכך שהעבודה היא שאלת חיים.
תחילת דבריו של הרמח"ל היא: "הנה מה שמביא את האדם על דרך כלל אל הזהירות, הוא לימוד התורה". הכלל הוא התורה, כלל של כל הפרטים שהם המעשים. החידוש הוא שלימוד התורה לא נעשה כדי ליידע את האדם מהי ההלכה או כדי לדרבן אותו ליראת שמים, התורה היא המביאה לידי זהירות.
התורה נותנת לעולם הרוחני את המשקל של הדברים, היא זו שמלמדת שהמעשים כולם הם שאלת חיים. לא להכניס רע לתוך החיים שלי או לא לתת לרע מקום מודגש – זו שאלת חיים.
מסירות הנפש גם היא פועלת את אותה פעולה. כמו שכתוב בב"ח כי מסירות הנפש לעבודה שהייתה בחנוכה, מעמידה אותה כמרכז החיים וכדבר קריטי. זהו גילוי התורה שהיה בחנוכה.
הרמח"ל מחלק בתחילת הפרק בין שלוש דרגות בעבודה: "והנה יש בהתבוננות הזה הערות הערות בהדרגה: לשלמי הדעת, ולפחותים מהם, ולכל ההמון כולו… לשלמי הדעת, תהיה להם ההערה במה שיתברר להם כי רק השלימות הוא הדבר הראוי שיחמד מהם ולא זולת זה, ושאין רע גדול מחסרון השלמות וההרחקה ממנו" וכו'.
כשנעיין בשלוש הדרגות נבחין שגם אם אנו מבינים אותן, אנו לא חשים את הדחיפות שהרמח"ל מכוון אליה – שהחיים יהיו תלויים בהן.
גם אם אנו רוצים להיות אנשים שלמים, אנו לא חשים שאם לא נשתלם למה לנו חיים. אפילו בדרגה הפחותה של השכר ועונש, לא נחוש את הכאב המצמית כשנמצא את עצמנו ראויים לעונש כתוצאה מהרע שבתוכנו.
גדולי המוסר דיברו הרבה על עונשי הגיהינום, כוונתם בכך הייתה להעמיד את הקריטיות של החיים על ידי תיאור העונש, לתאר את החידלון ואת הפחד כדי שהמעשים הטובים יהיו משמעותיים בתוך החיים. אך אנו רחוקים היום גם מכך.
באופן זה אין לנו יכולת לעשות עבודה משמעותית במידת הזהירות, כי כאמור, הבסיס שלה היא היותה שאלת חיים.
יתרה מכך, שאלת חיים עבורנו תהיה קיום ההלכה – השו"ע. 'עבודה' לעומתה היא תוספת משמעות אך לא חובה בסיסית. כל עוד גדרי ההלכה נעשים אנו לא מוטרדים מכך יותר.
איך במצב זה נוכל בכל אופן להיכנס לתוך עבודה זו? איך נוכל להגיע לכך שזו תהיה שאלת החיים שלנו?
נבחין שאנשים רבים יכולים לעבוד בעסקיהם שעות רבות, מעבר לסבירות הרגילה. מה נותן להם את הכוח ואת היכולת לעשות כך?
המשגיח ענה על כך תשובה חדה ומדויקת. אנשים אלו נמצאים בתוך רשת מחויבויות, כאשר כל דבר משפיע על דברים אחרים, מה שנותן להם את הכוח לעבוד הרבה זמן ולהשקיע אנרגיות רבות.
אם בענייני כסף הדברים כך, שהכסף הוא לא שאלה של חיים גם אם הוא קרוב לכך, ודאי שאנו בעבודת ה' צריכים לנהוג כך.
כל העולם הרוחני שלנו אמור להיות כרשת המקיימת קשרים בין נקודה לנקודה.
התפילה, לימוד תורה, קיום כל מצווה ומצווה, עשיית חסד, בכולם נצרך שיתקיים קשר בין דבר לדבר. אנו צריכים לעשות את הדברים באופן שישפיעו אחד על השני. באופן זה כל מעשה נהפך לשאלה של חיים, כי כל דבר משפיע על הכל.
כשהעולם הרוחני שלנו בנוי באופן בו כל נקודה עומדת לעצמה, לא תתקיים שם משמעות של דחיפות. זהו הצעד הראשון שיכול להיות בסיס לכל עבודה על זהירות.
זהירות בלא המודעות שזו שאלת חיים, לא יכולה להניע ולפעול באדם כלום.