העבודה בימי השובבי"ם היא על כוח המחשבה. כך מקובל מגדולי עולם, שעבודתם בימים אלו הייתה על נושא זה.
מסופר על ר' ישראל סלנטר שבימים אלו ניסה לחשוב ברצף במשך יום שלם עד שהתעלף. זו הייתה עבודתו בימי השובבי"ם. נושא זה היה במרכז שבועות אלו גם אצל ר' ירוחם, ועוד בעלי המוסר.
אנחנו, כלומדים, גם כשהלימוד מפותח אצלנו וזו אומנותנו, עלולים למצוא כי כוח המחשבה כמעט ואינו קיים בתוכנו. אנו יכולים לחשוב בנושא מסוים, ובתוך דקות ספורות נמצא את עצמנו עוברים מעניין לעניין מבלי משים.
'כוח המחשבה' שייך ל'צורה' שלנו כלומדים ולא ל'דפוס' שלנו. אנו יכולים לעסוק בתורה כל חיינו, זה דפוס החיים, אך הצורה חסרה – אין כוח במחשבה לייצר משך רצוף.
לעיתים אנו נדמים כבעל מקצוע שחסרים לו האיברים הנצרכים לעבודתו. כמו סנדלר שיש לו רק שתי אצבעות איתן הוא יכול לעבוד. ברור שכבעל מקצוע הוא זקוק לכלים הנכונים כמו גם ליכולות הגופניות בשביל לעבוד כראוי. לעיתים אנו כסנדלר חסר אצבעות, אין לנו אצבעות כדי לתפוס ולמשש את מה שאנו עוסקים בו. אנו מצביעים על הדברים אך לא מצליחים לתפוס אותם.
חשוב שנבין, יכולת חשיבה והברקה שכלית יכולות לבוא גם בהיסח הדעת, אין למשך המחשבה השפעה על כך. ומשכך כוח המחשבה אינו נצרך כדי לשכלל את תוצאות הלימוד והעיון. הוא יחזק את הלימוד, אך לא על ידי חידושים מבריקים. רוחניות ככלל אינה ניזונה מהברקה, רוחניות צריכה חיות. כוח מחשבה ממושך ורצוף נותן חיים ומייצר קדושה.
זו העבודה הרצויה בימי השובבי"ם – ריכוז המחשבה. לא בשביל לחדש, אלא כדי להנכיח חיים בתוך הרוחניות.
על כגון זה אומרים חז"ל: "דברי תורה קשה לקנותם ככלי זהב ונוח לאבדם ככלי זכוכית", איבוד – אינו על ידי שכחת הידע, אלא איבוד החיות שיש בדבר.
אנו צריכים לשאוף שלפחות החיות והחשש מאיבוד יהיו כחשש וכצער שקיים סביב איבוד כסף, בו כל אדם יחוש את הצער והדאגה בעקבות אובדן.
"התורה תחיה את בעליה" – השכל נמצא בשבילנו. אנו צריכים לדאוג שלא לאבד אותו.
הסבא מקלם מדמה את הצורך בחכמה-שכל, לאדם שנמצא במערה חשוכה, אם יחשוב הוא יאיר את עצמו, אך בלי מחשבה הוא יישאר בחושך. כך היא התורה שמחייה את בעליה.
זו העבודה גם במידת הזהירות – אנו צריכים לשמור על המחשבה ככלי זכוכית, קל לאבד אותה. להחזיק את הראש והמחשבה זו קדושה, במחשבה ישנם חיים.
אך איך 'נזהרים' כשאנו מרגישים שאין לנו את "הדבר בעצמו" כדי לשמור עליו?
תכונת החיים היא שחיים ממשיכים מעצמם, מרגע לרגע. כשיש לאדם נקודת חיים והנאה הוא ממשיך איתה עוד רגע, כי חיים ממשיכים בטבעם. כשאנו עוברים מדבר לדבר בלי שהות וזמן, הדבר מורה על חוסר חיים.
כך היא תחילת העבודה שלנו – לזהות את הרגעים שמשהו נגע בנו – לימוד תורה, הלכה, מוסר, כל דבר שהרגשנו בו רגע של חיים, ולשהות בו, להחזיק אותו אצלנו עוד רגע, עוד זמן. כך נחזק את כוח החיים בתוכנו. הריכוז בשלב זה אינו ריכוז של המחשבה אלא של הלב, לחוש את הדברים ולשהות בהם.
זוהי זהירות. זוהי קדושה.