הרע והטוב נמצאים בתוך מעשה המצווה

עבודה על מידת הזהירות מתחילה בנתינת הדעת ובבירור מהו הטוב ומהו הרע. כך פותח הרמח"ל את פרק ג' ב'מסילת ישרים':

"הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם, והרע האמיתי שינוס ממנו. והשניה, על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע. וזה, בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה".

בירור זה צריך להיעשות מתוך המעשה של המצוות, לא במישור הרעיוני שלהן. רק כך נתקדם בעבודה זו.

הרע האמור קיים בתוך המעשים, לדוגמא – מעשה התפילה עלול להיות מופסד על ידי טרדת המחשבה. כשתהיה לנו דאגה או טרדה, התפילה תיפסד במישור המעשי שלה – זהו הרע שייתכן בתפילה.

תמיד המחשבה צריכה להתחקות אחר מה שנמצא בתוך המעשה. וכדברי ה'מסילת ישרים': "שהאדם צריך לעיין גם לאחר המעשה מה היה שם מן הטוב כדי להחזיק בו ומה היה מן הרע כדי להיפטר ממנו". 

אדם שאינו עושה כן, לא הופך לאדם רע, הרי לא מדובר במי שאינו שומר על גדרי ההלכה, אין זה נושא הזהירות. נקודת העבודה היא בתוך מעשי המצווה כשהם נעשים כדת וכדין.

הדימוי של הרמח"ל הוא גן המבוכה, בו כל הדרכים שוות והאדם אינו יודע אנא ילך. זה דימוי למי שעושה הכל כדין, ובכל אופן הוא נבוך – כל השבילים נראים ראויים. בתוך דימוי כזה מגיעה העבודה, שהיא בירור בתוך המעשה, לחזק את הטב ולדחות את הרע.

אם הרע לא יידחה מהמעשה הוא ילך ויתחזק פעם אחר פעם. כמו מחשבות שטורדות את התפילה, אם לא אדאג לדחות אותן הן תהפוכנה לקבע, ותפסדנה את התפילה. לכך נצרך חשבון לאחר המעשים, לברר מהו הטוב שהיה בתפילה ומהו הרע.

על חשיבותו של העיון בטוב וברע שבכל מעשה מביא הרמח"ל את דברי חז"ל –

"והוא מה שאמרו ז"ל: על כן יאמרו המושלים בואו חשבון – על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו".

הרגילות בפירוש דברי חז"ל היא: שכר מצוה – לעולם הבא, הפסד עבירה – בגיהינום, שכר עבירה – ההנאה החולפת, הפסד מצווה – הקושי בקיום המצווה.

אך אם זהו החשבון, הוא לא הולם את מהלך דבריו, בהם הוא מבקש את חשבון המעשים, את הטוב והרע שבהם, לא לעתיד לבוא.

הפירוש מתוך דבריו מתפרש אחרת:

שכר מצווה – התועלת מהמצווה, כמו 'שכר מצווה מצווה', היכן נמצא הדבר הנכון בתוך המעשה, כנגד הפסדה – היכן מסתתר הרע שבתוכה. 

שכר עבירה – זו הנאת העבירה, כנגד הפסדה – זו ההשחתה שנגרמת לנפש בעקבותיה, פה בעולמנו, לא לעתיד לבוא.

זהו חשבון ההולם את מהלך דברי הרמח"ל. חשבון המעשים, הטוב והרע, הם בתוך המעשים ולמענם. מה בונה את האדם ואת המעשה ומה מפסיד אותו. גם כשהאדם יקיים את כל מעשים בהתאם להלכה, אם לא יעשה את חשבון הטוב והרע, המעשה לא יצליח להביע את הפנימיות שלו והמעשה יופסד. כך התפילה שיכולה להביע אמונה, לא תפעל כנדרש אם לא יעשה האדם באופן תמידי חשבון על מעשה התפילה.

'זהירות' הוא מלשון זוהר, כמו "עבדך נזהר מאד". זוהר זה לא מתפרש כזוהר הנפש מתוך המשמעות של הקדושה שיש במעשים. כדברי הנפש החיים שער א' פרק ו': "כשקיים כל המצוות ונוסף עליהם כל הכוונות אז כבוד ה' חופף עליו תמיד". 

הזוהר האמור בתוך הזהירות, היא זוהר הדעת שמתגלית בתוך המעשה, תפילה באופן כזה מבטאת אמונה. חשבון הנפש בזהירות הוא להבין – מה מתגלה שם, הטוב או הרע?

אם האדם לא יעשה בקביעות את החשבון, כמו הסוחרים הגדולים – כדברי הרמח"ל, סופו לעזוב את העבודה. את השו"ע הוא ימשיך לקיים, אך את הביטוי שיש בתוך המעשה הוא יפסיד.

זהו שיקול מאד אישי. שכר מצווה, הפסד עבירה, הם דברים שהמשמעות שלהם אישית, בתוך המעשה.

זו עבודה פרקטית ממש, מה הביטויים הטובים שקורים לי בתוך המעשה ומה הביטויים הרעים. אלו דברים שמצריכים עיון בכל מעשי האדם. והם משתנים מאדם לאדם ובתוכו ממעשה למעשה.

ניקח כדוגמא את היחס לילדים. מבחינה תיאורטית האדם דואג לילדיו ורוצה בשבילם את הטוב ביותר, אך בפועל הביטוי של המעשים וההתנהלות איתם עלול להיות כעס. זהו דבר שעיון במעשה יכול להביא לשינוי.

זהירות היא תחילת העבודה, אחריה תגיע זריזות. בה שיקול הדעת יהיה על היעילות של המעשים. אדם יכול לעשות דברים טובים ומהר אך לא באופן יעיל, גם לכך נדרש מהאדם חשבון ובירור.

בפרק ד' אומר הרמח"ל: "והנה יש בהתבוננות הזה הערות הערות בהדרגה: לשלמי הדעת, ולפחותים מהם, ולכל ההמון כולו" וכו'.

הפרק אינו עוסק בעונשים, אין זה מעניינו. כוונתו – שעיון זה של 'זהירות' הוא שאלת חיים, זה הבסיס. לשלמי הדעת זו תהיה השלמות, ולהמון העם הוא יהיה העונש והשכר, אך כל זה אלו שאלות חיים בסיסיות, שמטרתן לברר מהו הטוב והרע שמתבטאים מתוך המעשה.