הטוב האמיתי והרע האמיתי

הבירור הראשוני בעיון עבודת המוסר – מהו הטוב והרע. וכמו שמתחיל הרמח"ל:

"הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם, והרע האמיתי שינוס ממנו".

מחשבה זו אינה מעמידה את הטוב והרע כדברים המובנים מאליהם. היא מזקיקה עיון ובירור עצמי, מהו הטוב האמיתי ומהו הרע. 

זהו דבר שאינו מובן מאליו.

ראשי החינוך העצמאי בארה"ב ביקשו מהמשגיח שיחווה את דעתו האם נכון להכניס שיטת חינוך חדשה למוסדות הלימוד. עיקר השיטה היה לחנך ילדים לחשיבה יצירתית ולאימון להחלטות ולפתרון בעיות בחיים, על ידי חשיפת הילדים למצבי ספק ודילמות באופן מבוקר במוסדות החינוך. 

תשובת המשגיח הייתה מאד חדה וברורה – החינוך שלנו, אמר, הוא לקיום השו"ע. אנו צריכים לחנך ילדים כך שיהיו מסוגלים להתגבר על ניסיונות החיים ולקיים את כל השו"ע.

החינוך הוא לדברים ברורים, הוא מעמיד את החיים ככאלה שהטוב ברור בהם – לקיים את השו"ע.

אם כן, מדוע אומר הרמח"ל שהבירור הראשוני שעל האדם לעשות הוא – מהו הטוב והרע? למה לא אמר בפשטות – האדם צריך לקיים את כל השולחן ערוך, וזהו?

אך צריך להבחין בין הדברים. 

חינוך, כמו שאומר גם ר' ישראל ב"עץ פרי", הוא חינוך "לחיצוניות". כלומר, שיעשה האדם את המעשים הנכונים כפי שנאמרו ונכתבו בשו"ע, ככה, בפשטות.

זהירות זהו שיקול הדעת שקיים בתוך המעשים, היא המשמעות שהאדם מוצא בתוך המעשה הברור, לטוב ולרע. כל מעשה טומן בחובו משמעויות והזדמנויות טובות, לצד משמעויות רעות שיכולות להתפתח מאותו מעשה.

המחשבה אמורה לחפש את הרצון שטמון בתוך המעשים. כמו במצוות ציצית בה נאמר בפירוש – "וזכרתם את כל מצוות ה'", זהו הרצון שקיים בתוך המצווה המעשית. כך בכל מעשה ומעשה מונחים רצונות שונים המשתנים ומתחדשים אצל כל אדם. זהו שיקול הדעת שדרוש במידת הזהירות.

לקיים את השו"ע זה חיוב, לא מחשבה. כשהרמח"ל מבקש לחשוב ולהתבונן מהו הטוב ומהו הרע, הוא מבקש משהו אחר מהחיוב, הוא מבקש את המחשבה – מה נדרש מהחיים שלי?!

אומנם, לחשוב מחשבה כללית – 'מה משמעות חיי', זו שאלה גדולה שוודאי נלך בה לאיבוד והיא לא תקדם אותנו.  

לצורך מחשבה שתתן לנו אפשרות מעשית להתקדם, אנו צריכים לחזור לשו"ע, לדברים קטנים וספציפיים, למצווה מסוימת, לחשוב מה הרצון והמשמעות באותו מעשה מצווה.

גם בתוך השו"ע, כשנחשוב על דברים גדולים וכוללניים כמו שבת, ראש חודש, אלו מושגים גדולים שקשה למצוא בהם משמעות מעשית ומקדמת. אנו צריכים לגשת דווקא לפרטים הספציפיים, דרכם לעבוד ולהתבונן.

זהו עיון שמעביר את הזהירות מדרבון לקיים את כל המצוות ולהיזהר מלעבור עליהן, לעיון מהו הטוב שיש במצווה בה אני רוצה להיות זהיר יותר.

ניקח לדוגמא עיון בתפילה – 

מחשבה על הטוב האמיתי יכולה להעלות משמעות של "קרבת ה'" כמו שמביע דוד המלך במקומות רבים. יש בה גם משמעות של "הכנעה". תפילה יכולה להיות גם כמעשה "אמונה" כמו שאומר הרמב"ם. ועד דברים שונים ורבים.

כשנעבור לחשוב מהו הרע האמיתי בתוך עולם של תפילה, לא מספיק שנשלול את כל מחשבות הטוב. כמו – לא להיות בקרבת ה', לא להיכנע, לא להאמין. כל זה הוא רק שלילה של הטוב, אך אינו מספר משהו חדש. לא נושא תוכן חדש. הנגטיבי לא נושא אינפורמציה חדשה ביחס לפוזיטיבי.

הרע האמיתי צריך להיתפס כממשי, כדבר שרודף אותי, בלי זה לא מתחילה העבודה על זהירות. לשם כך הרוע חייב להיות בעל תוכן.

בלי שהרע יהיה בעל תוכן כמו הטוב, לא יהיה משקל לשני הצדדים ולא תהיה שם עבודה.

זהו אכן חידוש, שיש רע אמיתי, בעל תוכן. כזה שיש לו מציאות ממש.

מהו הרע שאפשר לזהות בתפילה? 

תפילה היא סיטואציה של עמידה לפני ה', עמידה זו יכולה להיות צרה ומעיקה על המתפלל, מה שעלול להביא אותו לכדי מרידה. זהו רע שמתעורר דווקא על ידי תפילה.

יכולה להיווצר גם מחשבת ייאוש, כשהאדם התפלל ולא נענה באופן שחשב, או לא בדחיפות שבה קיווה שייענה, הוא עלול ליפול לייאוש.

כך גם עיון תפילה עלול לעמוד לרועץ, כי על ידי שמדקדק היטב בתפילה, בטוח בחיובו של ה' לקיים את בקשתו, ולפעמים זה לא קורה.

באופן דומה ישנן מחשבות שונות, טובות ורעות שעולות בכל מצווה ומצווה. חובתו של האדם לעיין בהן ולתת דעתו על קיומן. שימת לב ועיון בטוב וברע בכל מצווה, יביאו אותו "להיזהר" בקיום המצוות וההלכות.

הרמח"ל לא כתב מהו הטוב והרע. הוא השאיר לאדם לברר עם עצמו מהו הטוב והרע שהוא באופן אישי נחשף אליהם בכל מצב ובכל מצווה.

אין טוב ורע כלליים, זה בירור שהאדם צריך לעשות באופן ספציפי בכל מצווה ומצווה.