כובד ראש הוא תנאי לזהירות

מתוך שלושת מפסידי הזהירות שמונה הרמח"ל, השני הוא השחוק והלצון. וכך כותב – 

"אך השני, הנה הוא קשה מאד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להימלט ממנו. כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם, שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה".

הצחוק והליצנות הם מושגים שנראים מוכרים, ונראה שידוע לנו כיצד הם מופיעים בחיינו, אך קריאה בדברי 'המסילת ישרים' תלמד אותנו את החומרה הרבה שהרמח"ל רואה בשחוק ביחס למידת הזהירות. משכך עולה שאלה: האם השחוק והלצון המדוברים אכן נוגעים אלינו? הרי אנו לא נמצאים ברמת ליצנות כזו התואמת לחומרה בה רואה אותה הרמח"ל.

כל זאת במיוחד כשאנו מכירים גדולי תורה שבדיחות הדעת מצויה אצלם, הווי אומר ששחוק הוא לא דבר בלתי אפשרי מיסודו.

על מנת לבאר נקודה זו, נבחן מהי תוצאת השחוק והליצנות אותה הרמח"ל ראה כמפסיד הזהירות באופן כה חמור.

הזהירות היא מידה שבה כל דבר ודבר מתקבל ברצינות ועושה רושם על האדם, מכל התרחשות ומקרה הוא בוחן את עצמו ואת עולמו הפנימי.

ליצנות, לעומתה, גורמת לדברים לעבור על האדם בלי לעשות עליו כל רושם, בלא שהדברים ייגעו בו.

אם כן, אנו צריכים לבחון את העניין באופן המוסבר לעיל – כשנבחין שדברים יכולים לעבור עלינו בלי לעשות עלינו רושם ועניין, גם אם חוסר הרצינות לא נובע כתוצאה משחוק גדול ומליצנות בלתי מרוסנת, בכל אופן תוצאת השחוק שהיא חוסר רצינות – קיימת. משכך אנו נמצאים בסכנת 'השחוק והלצון', כי כאמור האסון שיש בשחוק הוא שהדברים אינם משאירים על האדם כל רושם, וזה, לצערנו, אכן קיים.

זהירות משמעותה לקחת הכל בכובד ראש, זו הדרך להיות זהיר, כשמנגד הסרת הרושם מהדברים שכבר ידועים לנו, זהו מפסיד הזהירות.

איך אכן נגרום לדברים לעשות עלינו רושם?

היה אפשר לחשוב שעל ידי יישום מיידי של הדברים שאנו שומעים או לומדים תהיה משמעות של רצינות וכובד ראש, אך זהירות היא כידוע ענין של דעת ולא של קיום הלכה, ומשכך היישום המיידי לא הולם אותה.

נתבונן היטב בסיפור שסיפר הסבא מקלם, ממנו נלמד מהו כובד ראש וכיצד מיישמים אותו.

וכך מספר הסבא – 'וראיתי זה עתה לגלות מה שהיה אצלי סוד כמוס זה כעשרים או שלושים שנה'

'היה זה כשהייתי אצל האדמו"ר ר' ישראל במניין שעשה בראש השנה, ואמר לי משהו שלא אמר לשום אדם. ונבהלתי מאד כי לא שמעתי ולא ראיתי בשום ספר כדבר הזה. וכאשר ראיתי שאדם לא התפעל כמו שאני התפעלתי, לא אמרתי זאת לשום אדם. ואנוכי הבנתי זאת להתפעל מאד'. 

הסבא מספר על דבר שאמר לו ר' ישראל שממש גרם לו להיבהל. כשהוא סיפר את הדברים לאנשים אחרים הם לא התפעלו – הם כבר ידעו את זה.

צריך להבין, אנשים לא מוכנים להתפעל מדברים כי בעקבות כך יהיה עליהם לשנות את חייהם, ואדם לא מעוניין לשנות את חייו. לצורך כך הוא מגיב באמירה שהדברים פשוטים והיו ידועים לו זה מכבר. הוא לא מוכן לשמוע בהם משהו חדש. זוהי ההגנה של האנשים, וזוהי ליצנות.

הסבא הגיב לדברים אחרת, הוא שמע בהם דבר חידוש עצום, כזה שהוא לא שמע מימיו ולא ראה כתוב בשום ספר. דבר חידוש, שכאמור, אחרים ראו בו דברים ידועים ופשוטים.

זהו כובד ראש, לתת משקל לדברים, לא לפטור אותם באמירה של 'הדברים ידועים ופשוטים'.

האם הסבא אכן שינה מיד את חייו בהתאם לחידוש העצום שלא שמע כמותו?

הסבא אומר לנו – 'בעוונותיי הרבים אין מעשי מתאימים לדעתי'. זהו חידוש עצום, הוא מתפעל מהדברים וממש נסער מהם, אך גם יודע של'דעת' יש פער מול המעשים. הוא לא נבהל מכך, הוא לא דוחה את הדברים בשל הפער הזה. הוא מקבל את הדברים במלוא ההתפעלות, ומחזיק אותם בסוד הכמוס עשרים או שלושים שנה, החידוש עדיין בוער בליבו, כשאת המעשים הוא לא בהכרח משנה מיד.

שינוי מיידי הוא חוסר יכולת להשתהות עם הדברים. כמו שדחייה של הדברים וראייתם כדברים פשוטים – מהווה גם כן חוסר יכולת להשתהות עם דברים הקוראים לשינוי. 

קריאה לשינוי אינה מבקשת בהכרח יישום מיידי, זו דרכה של עבודת הדעת, שיש לה זמן שהות והיא תמיד שומרת מרחק מהיישום המיידי, לעשייה בפועל ולשינוי המעשים יש את הזמן והמקום שלהם, אין הם כרוכים בהכרח אחר הדעת.

אנו צריכים להיות כאלה – שהדברים עושים עלינו רושם, שיש בנו כובד ראש לדברים, ובמקביל, אנו יכולים וצריכים להשתהות עם הדברים בתוכנו לזמן בו הם יבשילו.

להתעלם מהדברים, לדחות אותם, לגרום שלא ישאירו עלינו כל רושם, גם אם הטענה היא שהדברים פשוטים וברורים, זו ליצנות המפסידה את הזהירות.