ראש השנה תחילת תשובה – העולם הוא עולם אחר

בועד זה ננסה לעסוק בענין חשוב מאוד בעבודתנו בימים אלו, נפתח את הדברים מתוך התבוננות בדרכו של מו"ר המשגיח זצ"ל. המשגיח לא סבל מנוסטלגיה, לא היה סבור שהעבר הרבה יותר טוב מההווה ולא התעסק בנושא זה כלל. אולם היה דבר אחד חריג, בכל ראש השנה הוא התגעגע לחוויה שהייתה לו בראש השנה בשוודיה. בראש השנה בשוודיה הוא היה לבד בבית חולים לחולי שחפת שחלקם גם נפטרו במהלך שני ימי ר"ה. הוא לבד, לא היה עימו איש, לא היה מניין, הוא תקע לעצמו בשופר, ועבר שם כמה חוויות חזקות. כשהוא יצא מבית החולים במוצאי ר"ה הוא אמר שראה שהעולם הוא עולם של הבורא עולם. הוא חווה זאת בצורה חזקה מאוד. ותמיד אמר לי שזהו אחד מן הדברים שהיה רוצה שיחזרו אליו. 

תמיד הבנתי את דבריו שהוא רוצה שיחזור אליו בתורת אמונה, זו אמונה חושית, הראיה כי העולם איננו עולם של חולין אלא של הקב"ה. לא היה ברור לי בדיוק מה הוא ראה שנוגע לר"ה פרט לכך שתפילות ר"ה אכן נוגעות לענין זה, הם מדברות על גילוי מלכות ה', שלעתיד לבוא שיתגלה שהעולם הוא עולם של הבורא עולם. ברצוני לעמוד כעת על עניין זה מהי אותה הארה שהייתה למשגיח בר"ה שם בשוודיה שהעולם הוא עולם של הבורא עולם, מדוע הוא כל כך רצה להגיע לכך שוב?

כאמור הייתי סבור שהיה זה ענין של עבודה על אמונה, אך נראה לי לא כך. נראה כי יש כאן מפתח לעניין מרכזי בעבודת החזרה בתשובה. 

המצב שלנו בעבודת ה' הוא שבעצם האדם חי בעולם שלו, והבורא עולם מצווה אותו, מצווה על שמירת שבת על לשון הרע וכן הלאה כל המצוות, אדם שהייתה לו בעיה עם שמירת הציווי מוטלת עליו דרישה נוספת לחזור בתשובה. אך עדיין בכל זה לא יצאנו מנקודת המבט הראשונה שהאדם חי בעולם שלו, ובעולם שלו הוא איננו מקיים את ציוויו של הקב"ה ועליו לשוב בתשובה ולקיימם. 

בצורה זאת התשובה של האדם מבוססת רק על כך שהוא החליט זאת. כי מדוע שעתה יעשה את מה שהבורא עולם ציווה שאתמול לא עשה, ניתן לענות על כך שרק משום שהיום הוא החליט לעשות זאת. ואם כן היסוד של התשובה הוא ההחלטה לקיים את ציווי הקב"ה. זה דבר גדול מאוד שלא ניתן לזלזל בו. אך יש בכך בעיה, תשובה המבוססת רק על החלטה איננה מחזיקה מעמד, לא ניתן לבסס את עבודת התשובה על רצון או החלטה בלבד, האדם לא מחזיק בכך מעמד. ישנה סיבה מדוע הוא לא קיים את רצון הקב"ה בשנים עברו, וגם עתה כשהוא מחליט לקיים עדיין הסיבה שגרמה לו שלא לקיים קיימת, יש כוח רע בתוך האדם, וישנה החלטה נהדרת לעזוב את העבירה, אך הכוח הרע איננו זז בגלל החלטה זאת. 

וכפי שהבאנו בועד הקודם כך מצינו (סנהדרין קב, ב) באחאב שנקרא כך משום שהוא אח לשמיים ואב לעבודה זרה, היה זה שם אחד הוי אומר שבבת אחת הוא היה קשור לשמיים וקשור לעבודה זרה. אם כן נעשה קל וחומר בעצמנו, אנו שאף שברצוננו להיות טובים, הרי שלמדרגה נשגבה זאת שהנביא יאמר עלינו "אח" לבורא עולם לא נגיע, ואפילו במדרגה גבוהה זאת ניתן עדיין להיות אב לעבודה זרה, בוודאי אנו לא נוכל להסתפק רק ברצון ובהחלטה לעשות את הטוב בלבד. 

נמצא שההחלטה בלבד להיות טוב אינה מועילה. וזו החוויה שישנה בידינו מעבודת התשובה, שאיננו מצליחים באמת להשתנות. יתכן כי דברים קטנים הם חשובים מאוד, וכל דבר שניתן לעשות בקביעות במשך השנה הוא דבר גדול. אך עדיין ישנה כאן בעיה שאין לה פתרון. האדם חי בעולם שלו, והבורא עולם כביכול רוצה ממנו משהו, ועתה הוא רוצה שיחזור בתשובה ועל האדם לקיים את רצונו. אך מדוע שעתה הוא יקיים את רצון ה' שלא קיים עד כה, כיצד ההחלטה לקיים תועיל עכשיו. ואם כן מה אנו עושים, אנה אנו באים?

כאן ישנה מהפכה בעבודת התשובה. המהפכה היא שינוי תפיסה. אין זה נכון שציווי ה' לעשות תשובה הוא המשנה את האדם, הציווי על כך הוא איננו הנושא. שינוי והתקדמות אצל האדם שייך אך ורק אם הוא באמת מתחיל להשתייך לעולם אחר! לעולם שהוא לא העולם שלו! זהו עומק הנושא של תשובה. התפיסה כי אנו שייכים לעולם של הבורא עולם, או לעולם של תורה כפי שנתבאר להלן. 

זאת היא תפיסה שונה לגמרי, אנו שייכים לעולם אחר, העולם הוא אחר ממה שהייתי בו עד כה, ושם הדברים נראים לגמרי אחרת. וכמו אדם שמגיע לאנגליה שבה נוסעים בצד שמאל ולא בימין כמו בישראל, זאת איננה החלטה נהדרת שלו ליסוע בצד שמאל, לא ניתן כלל ליסוע שם בצד ימין, הנסיעה בצד שמאל היא משום שזו מדינה עם מציאות אחרת, זהו עולם אחר וכך הדברים נעשים שם. שייכות לעולם אחר איננה תלויה בהחלטותיו של האדם, היא פשוט מציאות. מציאות שונה של עולם אחר שמתנהג אחרת. 

תפיסה זאת חסרה אצלנו, אנו חיים בעולם שלנו ואיננו רואים שהעולם הוא בעצם עולם של הבורא עולם. זאת הייתה החוויה של המשגיח בר"ה בשוודיה. הוא חווה כי העולם הוא עולם של הבורא עולם. זו חוויה, לא שכנוע וכל כדומה לזה, הוא חווה זאת בעצמו. תפיסה זאת היא ההתחלה של עשרת ימי תשובה ומתוכה ניתן לשוב בתשובה, להתנהג באופן המתאים, לעשות מעשים, מכוח החיים באותו עולם אחר שאינו העולם שלנו.

ר' ישראל גם אומר זאת, הוא לא אומר שהעולם הוא עולם של הבורא עולם, משום שאצלו אמונה לא הייתה נושא אלא התורה, הוא אומר שיש עולם של תורה. אנו סבורים שעולם של תורה משמעותו היא לימוד רב, הנאה וטעם בלימוד. אך אין זה כך. עולם של תורה זהו עולם שבו בכל פינה שאנו מתבוננים אנו פוגשים בתורה אותה אנו לומדים, התורה חוזרת אלינו מן העולם בכל מצב ומצב, בכל שיחה ומפגש, בכל יציאה והליכה. כך העולם הוא עולם של תורה, לא רק שקיעות בלימוד ובסוגיא, אלא מפגש בכל מצב ומצב בתורה שמדברת עליו.

זה פירוש דבריו של ר' ישראל שכשבן אדם נכשל בעבירה, התשובה שלו היא ללמוד את הסוגיות השייכות לאותה העבירה. הוא אינו צריך לדעת שהדבר אסור זאת הוא כבר יודע. ר' ישראל מדבר על אדם שעובר עבירות חמורות ביותר עד שנעשות לו כהיתר ממש, ועליו הוא אומר שתשובתו היא ללמוד את ההלכות הנוגעות לעבירה מן המקור. לא ללמוד קיצורי הלכות אלא לפתוח אבן העזר וללמוד בעיון. פירושם של הדברים, שכשהאדם עוסק בסוגיא אזי כל פרטי הפרטים של הדברים מסביבו חוזרים אליו, התורה מדברת על כך ועל כך ועל כך, אין זאת ידיעת האיסור בעלמא, אלא הכרת דברי התורה בכל פרט ופרט, הראיה שהתורה עוסקת בו, שיש כאן סוגיא. בכך העולם שלו הופך להיות עולם של תורה ועל ידי זה הוא עוזב את העבירה. זה האמור בחז"ל תלמוד מביא לידי מעשה, שהעולם הופך לעולם של תורה.

כאמור אצל המשגיח היה זה שהעולם הוא עולם של הבורא עולם, אך זו אותה הנקודה, העולם איננו העולם שלי. אדם שהעולם שלו רואה אותו במשקפיים שלו, הוא רואה יופי וחושב על הרווחים שיש לו ממנו או על ההנאות שיש לו בו, איך הוא יתקדם מכך, זהו עולם שלו שמראה לו היכן ההתקדמויות וההזדמנויות שלו. אך אדם החי בעולם של הבורא עולם רואה מסר אחר לגמרי, כשהוא מתבונן מסביב הוא רואה את הבורא עולם. הוא רואה בגדים אומר מלביש ערומים, רואה את הקב"ה בתוך הבגדים שלו.

כך זה גם בעולם של תורה. אין הכוונה ללמדן מופלג השולט בכל הסוגיות, עולם שלו תורה הוא עולם בו התורה חוזרת אל הלומד מכל המציאות שהוא חי בה. אני חוויתי זאת אישית בעבודת האמונה כשלמדתי את הדעת תבונות, למדתי אותו מספר פעם אין סופי, והיו ששאלו מדוע אינני מתקדם. אך עולם של תורה הוא איננו ידיעות רבות שאדם צובר במוחו. הדעת תבונות הוא אמנם ספר אחד, אך הוא חוזר מכל מקום מהמאורעות בעולם, מתפילה, מקריאה בעיתון, מפטירה של מכר ח"ו, מלידה במשפחה. הספר חוזר מכל מקום וכך האדם חי בעולם של תורה, וזה משנה את הבן אדם הוא חי בעולם של הדעת תבונות.

כאמור שאלו אותי מדוע איני מתקדם, פעם קבלתי מתנה מאדם שלמד אצלי ספר בני יששכר ובתוכו כתב שהגיע הזמן להתקדם מר' ישראל. הכותב סבר כי העיקר הוא ידיעת התורה ולכן יש להתקדם ולדעת עוד ספרים. אך ידיעות רבות יבשות כעץ אין בהם כל ערך. מפני שאין שום תורה שחוזרת אל האדם מן העולם. ניתן אולי לדון על נושאים מעניינים [כגון חיוב חולצה או פראק בציצית], אך לא זאת הכוונה באומרנו עולם של תורה, עולם של תורה זהו עולם שמחזיר לך תורה, בכל מקום בו האדם נמצא הוא פוגש שהעולם הוא עולם תורה, עולם של הבורא עולם.

בדרך זאת עבודת התשובה היא איננה החלטה שלנו, העולם הוא מחליט בעבורנו, עלינו רק להסכים שהעולם שמדבר אלינו כך – יתקיים אצלנו. ולכן עלינו לעשות משהו בענין בכדי שהוא יחזיק מעמד, שלא נשכח מן הדבר תוך חודש חודשיים, משום שבאמת העולם שלנו יהיה עולם שונה, הוא ידבר אלינו דברים אחרים. 

הקבלה בה עסקנו לשבת בלא תזוזה בקריאת שמע זאת הייתה תכליתה, ההבנה כי העולם איננו שלנו, הגוף אינו שלנו. הניסיון שלנו התמקד רק בקריאת שמע, אך היה בכך הרבה יותר, זאת איננה רק מודעות לכך שהגוף אינו שלנו, אלא שכל העולם בו אנו נמצאים הוא בעצם עולם אחר, הוא אינו עולם הנתפס במושגים שלנו, אלא במושגים של תורה, במושגים של הבורא עולם. כשהאדם פועל זאת על עצמו תפיסה זו מתקיימת אצלו וכך הוא אינו זקוק להשתדלות מאומצת או החלטה אדירה, מאוד קל לחזור בתשובה בצורה הזאת. כשהאדם רואה שהוא פשוט חי בעולם אחר. 

אכן הדבר דורש עבודה, ואנו איננו רגילים ללמוד כך אלא בצורה שונה, מנסים לברר את התורה מתוך עצמה, לברר סוגיא, זה בוודאי דבר גדול, יש ללמוד כך ברצינות, אך ישנו ענין נוסף שהדברים הנלמדים אינם רק ידיעה אלא שהעולם מחזיר אלינו את הנלמד. למשל בלימוד מסכת אוהלות ניתן לראות את המציאות בכל מקום לפי המסכת יש חורים ומחילות ביוב מתחת לרחוב ויש לברר את דינם. זה הון עשיר בלא סוף. שם הדבר פחות נוגע למעשה כי אין לנו טומאת מת רק כהן צריך להישמר מכך. אך זו דוגמא לתפיסה זאת בה פתאום כל דבר בעולם אומר תורה. 

עובדה הממחישה זאת, בלוויתה של הרבנית דויד הלכתי עם ר' חצקל כהן לישיבת פחד יצחק, בפתח הישיבה ישנו שער ברזל כשהגענו לשער זה, ר' חצקל עצר כאילו פגש בקיר. שאלתיו מה קרה והוא ענה שיש כאן צורת הפתח והמת יצא ממנה. יתכן שזאת חומרא, אך העמדה הנפשית שהוא הביע היא שיש קיר לפניו, זאת לא הייתה הכרעה של שאלה הלכתית בלבד, הוא פשוט פגש בקיר, הוא חי בתוך עולם שבו זה מה שאומר לו פתח, כך הוא מדבר אליו. זה אדם שהתורה הופכת את העולם שלו למשהו אחר.

אדם שמקבל עליו קבלה המשייכת אותו לעולם שכזה, יש לקבלה שלו קיום. המשגיח אמר לי פעם שכתוב בחז"ל שתרי"ג מצוות הם עצות, מה פירוש הדבר עצות? נראה שכוונת דברי חז"ל היא לבאר את התוכן של הציווי שבמצוות. שלא כתפיסה הראשונית שהאדם חי בעולם שלו והקב"ה מצווה אותו שם, לא כך, כי המצוות הם עצות, עצות איך לא לצאת מהעולם של הבורא עולם, עצות איך להתנהג בעולם של הבורא עולם. אלו הם העצות. זאת תפיסה אחרת לגמרי והיא ההקדמה לעשרת ימי תשובה, ההפנמה כי יש כאן עולם של תורה כפי שאומר ר' ישראל, עולם של הבורא עולם כפי שאמר המשגיח. בלא הקדמה זו הרי שהעשי"ת בנויים רק על ההחלטה שלנו, וכאמור זהו דבר קלוש. כי ההחלטה איננה מחזיקה מעמד.

כעת נברר מה מוטל עלינו לעשות. הנה בכדי שלא ניכנס לדמיונות בעלמא, שנאמר כי אנו חיים בעולם של הבורא עולם בלא שנהיה שייכים לכך באמת, עלינו לעשות זאת בצורה שהאמונה באמת חוזרת אלינו מכל מקום. לשם כך אנו מוכרחים ללמוד ספר אחד על אמונה. זאת תהיה הקבלה של יום כיפור, שנעשה עסק מספר על אמונה, כשאופן הלימוד היא לקרוא אותו הלאה והלאה בלא לעצור כל זמן שנמשיך ונבין, כל הלימוד הוא בכדי ללמוד את הספר שוב ושוב, שוב ושוב. כשאני מלמד נפש החיים שומעי השיעור תמיד חוששים שבסוף השער אחליט לחזור עליו שוב, שאתקדם הלאה, הם חוששים שיהיה כביכול משעמם. זה לא משעמם! זו הצורה הכי מעניינת ללמוד! כי מכוח החזרה על הדברים שוב ושוב הדברים מדברים אחרת, אנשים אינם רגילים בכך הם רוצים לדעת ואחר שהם כבר יודעים אינם מבינים מדוע ללמוד שוב. אך הידיעה בעלמא איננה מספיקה, עדיין הדברים אינם נוגעים אליהם, נוגעים בהם, האם הם רואים אותם בתוך העולם? האם הם מדברים אליהם מתוך העולם? כל עוד והמצב איננו כך לא מועילה הידיעה. הלימוד הזה בלבד איננו משנה את העולם של האדם. עולמו של האדם משתנה רק מתוך הלימוד עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, אלף פעמים אותו הדבר, אז העולם מתחיל לדבר, זהו האופן שבו הדברים חוזרים אל האדם מן העולם, והעולם הופך להיות עולם אחר. כך יש יסוד לתשובה שלנו, והיא פועלת. וכמו שר' ישראל מבטיח כי מי שלומד הלכה, לא יודע את ההלכה אלא לומד אותה ממקור, באופן שנתבאר שכל דבר שהוא פוגש אומר לו את הסוגיא בה עסק, הרי שעל ידי כך בסופו של דבר הוא בוודאי יעזוב את החטא שבלימודו עסק ויהפוך לבן אדם אחר. 

כך גם למדתי מניסיוני האישי, יש בידי פנקסים רבים המלאים קבלות, הבחנות מעמיקות בעומק נבכי נפש האדם, אולם הדברים חולפים עד בא החורף, הגשם יורד ושוטף את הכל ולא נשאר שום דבר. אך כשהלכתי בדרכו של ר' ישראל, שהדברים חזרו אלי מכל פינה הדבר השפיע ביותר, לא ניתן היה לזנוח את הדברים כי הם חזרו והופיעו מכל עבר. כך גם בלימוד הדעת תבונות מאות פעמים, הדברים חזרו אלי מכל מאורע, לידה, פטירה, מלחמה, הדברים חזרו מכל מקום, וכך האדם משתנה בוודאות. משום שהעולם הוא איננו העולם שלו אלא עולם של אמונה, עולם של תורה.