איך ניתן לחזור בתשובה אפילו שלא פוגשים עולם אחר
כשאנו ניגשים לעבודת התשובה, ניתן לבסס מהלך בדברים מכוח הכתוב בספרי רבותינו, כך עשינו במשך השנים האחרונות, מתוך ניסיון לתרגם את דבריהם אלינו. השנה עסקנו במהלך שונה, ניסיתי לבסס את עבודת התשובה על פי מה שקרה לאנשים שבאמת השתנו, שמשהו פעל אצלם שינוי, להתבונן כיצד הדבר התרחש.
ישנם שני אנשים שאכן השתנו, האחד הכרתי טוב אישית והוא המשגיח, והשני עליו שמעתי רבות מן המשגיח הוא ר' ירוחם. המכנה המשותף ביניהם ששניהם פגשו עולם אחר! כשהמשגיח הגיע למיר, המקום היה בעבורו עולם אחר לגמרי, עולם שלא היה מוכר לו כלל, דרישות אחרות, ערכים אחרים, עולם שונה לחלוטין. כך גם ר' ירוחם כשהגיע לקלם, הוא אומר שפגש עולם הפוך לגמרי, הוא חשב ששם הוא העולם ההפוך עד שבמשך הזמן ראה שהוא עומד הפוך והעולם שבקלם עומד ישר.
שני האנשים הגדולים הללו השתנו במשך כל החיים, העולם האחר שבו פגשו אתגר אותם לכל אורך חייהם. אני ראיתי זאת אצל המשגיח שהדברים ליוו אותו עד זקנה ושיבה, הוא עמד למול העולם הזה כל חייו, לא הייתה זאת חוויה נוסטלגית, אלא חיים הסובבים את העולם הזה שפגש בצעירותו בישיבת מיר, הוא אתגר אותו עד גיל מבוגר. לא כחיקוי לר' ירוחם אלא כשייכות לעולם אחר. כך גם ר' ירוחם, הוא היה זמן קצר בקלם, אך בעצם עד סוף ימיו הוא חי מסביב למה שהיה בקלם.
השייכות לעולם אחר היא עבודת הימים, ניתן לראות זאת גם בנוסח התפילה. בעשרת ימי תשובה אנו אומרים חותמים את ברכת אתה קדוש שבשמונה עשרה, במילים "המלך הקדוש" במקום ה"קל הקדוש", מהו ההבדל בין שני הכינויים? ההבדל ביניהם הוא בנקודה זאת של היחס לעולם אחר. המלך הוא מלך על מדינה, על עולם. האל פירושו כח, כח איננו עולם, הקל הקדוש פירושו כח של קדושה, ואילו המלך הקדוש הוא המבטא את היחס לעולם, עולם שה' הוא מלכו הוא עולם אחר, עולם שונה ממה שאנו מכירים.
בכך ניתן לבאר את פשט האמור בסיום הברכה בר"ה ויוה"כ: "כאמור ויגבה ה' צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה". פירוש הדברים, "הקל הקדוש" הכינוי בו אנו משתמשים בכל ימות השנה, הוא יכול להיות נקדש יותר ע"י צדקה, היינו שמדרגת הקל הקדוש היא איננה הסוף אלא יש עוד מדרגה מעליה שהיא המלך הקדוש. כל הברכה הנאמרת שם ובכן תן פחדך והלאה היא תיאור על עולם אחר, ובסופו של דבר אנו אומרים כי עד עתה היה ה' הקל הקדוש, והפסוק אומר כי זהו איננו סוף הקדושה אלא יש יותר מכך, וזאת היא בחינת המלך הקדוש, היינו שהקדושה איננה עומדת ככח בפני עצמו אלא מתייחסת לעולם. נמצא כי התפילה עוסקת בהדגשה זאת שהעולם צריך להיות עולם אחר.
התבוננתי עוד בלימוד מאנשים אחרים, ישנם הסוברים שרק הם החכמים ביותר ורואים את אור האמת, כך האדם חש גדול וחשוב ונהנה מכך, אך במבט מבוגר יותר ראוי דווקא ללמוד מן האנשים שבעולם. אני רציתי ללמוד מאנשים שנוסעים לאומן בראש השנה, לכאורה יטענו לי כי הרי מה שיש שם אלו דמיונות בעלמא, אמנם ישנם ת"ח שנוסעים לשם, ועל כך ישיבו כי יש להם נקודות חולשה. אינני מסכים עם הדברים. ניתן להבין את הנוסעים לאומן בר"ה, הם רוצים עולם אחר! הם מבינים שבר"ה אדם צריך להיות בעולם אחר לגמרי. אם האדם נמצא בביתו, עם הרגליו המוכרים, עם התפילות המוכרות, עם המשפחה, עם האורחים שהוא רוצה, הוא מסודר וטוב לו – כך לא יהיה לו ראש השנה! בשביל ר"ה אדם צריך להיות בעולם אחר, בלי זה לא מתחיל שום דבר.
בסליחות של צום גדליה נאמר הפיוט "עזוב נא בן אדם עזוב נא" בו לא נאמר לעזוב את העברות, אלא את העולם! כי הבעיה בתשובה היא שהאדם חי בעולם לא נכון, גם המעשים לא נכונים אבל הבעיה היא שהאדם צריך לעזוב את העולם, להיות בעולם אחר. הבעיה איננה המעשים הלא טובים שנעשו אלא זה שהיינו חיים בעולם לא נכון.
זאת היא בעצם ההתחלה של התשובה. כך אומר רבינו יונה בשערי תשובה (א, ט) "איך החלפתי עולם חולף בעולם עומד לעד", הוא מדבר על עולם, מדוע הוא איננו אומר כיצד החלפתי את ציווי מלך מלכי המלכים הקב"ה בהנאה חולפת? משום שהנושא הוא העולם, זאת היא ההתחלה של התשובה שהאדם רואה כי העולם שבו הוא נמצא הוא אינו עולם נכון.
נראה כי זה הפשט גם בענין הנטילת לולב בחג הסוכות, במדרש (ויקרא רבה ל, ב) נאמר שישראל ואומות העולם נכנסים לדין ואין יודעים מי ניצח, וכשאנו יוצאים עם ארבעת המינים בידינו אומרים דידן נצח, שניצחנו בדין עם אומות העולם. ויש להבין איזה דין יש עם אומות העולם, והרי לכאורה הדין הוא עלינו לא האומות.
ונראה להציע פירוש פשוט, אומות העולם רוצים לבנות את העולם והקב"ה רוצה את העולם, כך רואים בגמ' בע"ז (ב, ב) שלעתיד לבוא אומות העולם אומרים לקב"ה שעשו גשרים ובנו כרכים, טענתם היא שעשו זאת בשביל תכלית הבריאה, והבורא עולם אינו משיב שטענתם אינה נכונה, אלא אומר שעשו זאת להצלחתם ולא לכבודו יתברך ובשביל תכלית הבריאה, וכלומר שעצם הטענה ששיש חשיבות בבניית העולם היא נכונה אם היו עושים זאת לשם התכלית הרצויה.
נמצא כי אכן הקב"ה רוצה את העולם, וכאן השאלה באיזה עולם רוצה הקב"ה, האם הוא רוצה בעולם מפותח שיבנו בו בניינים וגשרים, או שהוא רוצה את העולם שלנו שזה עולם אחר, בר"ה וביוה"כ אנו בונים עולם אחר שהוא עולם שונה מהעולם המוחשי. ובסוכות אנו יודעים שהקב"ה רוצה בעולם שלנו, כשאנו נמצאים בסוכה שיש בה אווירה אחרת אור מקיף מכל הצדדים, מקום של קדושה ושל אמונה, ואנו נוטלים בידנו את הד' מינים שהם ממשיכים קדושה לתוך העולם, העולם שלנו שהוא עולם אחר, כך אנו יודעים שדידן נצח, שהעולם בו רוצה הקב"ה הוא העולם שלנו ולא העולם שבונים אומות העולם.
כיום ישנה טרגדיה עצומה, בחור שנכנס לישיבה או אברך שנכנס לכולל איננו פוגש עולם אחר, אין בכלל את החוויה הזו של מפגש עם עולם שונה לגמרי. אכן אכשר דרא והמונים הולכים לישיבות, אך הערכים בבית והערכים בישיבה זהים וכשהבחור הולך לישיבה הוא לא פוגש עולם אחר. שמעתי פעם שבח עצום על בחור אחד שעד אירוסיו לא החזיק כלל פלאפון בישיבה, אמנם לו יצוייר שהישיבה הייתה באמת עולם אחר אכן הייתה בכך מעלה עצומה, אבל כעת כל התועלת שבאי החזקת הפלאפון היא רק שלא השתייך לכל הבלי העולם, אך הבחור איננו משתייך ע"י השהות בישיבה לעולם אחר.
הישיבה איננה עולם אחר מהעולם שממנו בא הבחור, אין בה תביעות אחרות, הישיבה והבית זהים לגמרי. לא ניתן להחזיר את החוויה הזאת, וזו בעיה אמיתית כי אם כן בחור איננו משתנה בישיבה, הוא יכול רק להחליט החלטות שהוא רוצה להיות יותר גדול, אבל הישיבה איננה עולם אחר שיביא את הבחור לידי שינוי, שינוי שמאתגר במשך כל החיים. בעבר כשבחור רצה להשתנות הוא היה הולך לישיבת מיר נמצא מספר שנים במחיצתו של ר' ירוחם וכך היה יוצא אדם אחר. כיום כשבחור הולך לישיבה הוא איננו יוצא אדם אחר, הוא נשאר אותו אדם, הוא לומד ויודע יותר, אך לא נעשה בן אדם אחר.
זהו האתגר המונח לפתחנו. לא שייך שינוי קיים בלא מפגש אם עולם אחר, ואם כן היכן ניתן לעשות זאת אצלנו. אינני יכול להציע עולם אחר, אין אפשרות, ניתן לפגוש אנשים אחרים לגמרי, אך לא עולם אחר שבו אפשר לחיות.
במצב זה נראה כי ניתן להציע את הרמה הנמוכה ביותר של מה שנקרא עולם אחר, זאת היא השייכות במשהו לכך. מה שקרה למשגיח ולר' ירוחם היה שהם הרגישו שייכים לעולם האחר שפגשו, שייכות לישיבת מיר, שייכות לבית הת"ת דקלם, אף שהדבר אתגר אותם הם הרגישו שייכים, כך גם עלינו לכל הפחות להשתייך בעולם לעולם אחר.
כשהתבוננתי בדברים מצאתי כי יש בהם מקום לחשבון נפש חדש. ירמיהו הנביא אומר (ז, ד) לבני דורו: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה". הוא אומר זאת לעולים לרגל שלש פעמים בשנה, לאלו שיש להם שייכות לבית המקדש, שהדבר הוא שקר. היינו שאם האדם בונה על השייכות בלבד זה שקר, האדם צריך גם לעבוד.
והנה הנפש החיים (ש"א פ"ד בהערות) אומר שכלל ישראל היכל ה' המה וכמו שכתוב בירמיהו, וצריך להבין, הרי בירמיהו כתוב שהדבר הוא שקר, שאינו נכון וכיצד הנפה"ח מביא מדבריו אלו של ירמיהו. כאן נפתח לנו פתח לחשבון נפש חדש, האדם אכן צריך שייכות, אך שייכות מאתגרת, השקר הוא כשישנה שייכות שעליה ניתן לסמוך, על כך זועק ירמיהו הנביא ואומר כי הדבר הוא שקר. כשאומרים לאדם שהוא זקוק לשייכות, הוא מחפש את המקום שבו הוא כבר חזק, שעליו הוא יכול לסמוך, שייכות להתעמקות בלימוד, שייכות לחסד, לאיזו מעלה נפשית הקיימת אצלו, וכלומר השייכות לדבר הקיים אצל האדם ובעצם הוא חש שהוא יכול לסמוך עליו, זה הדבר עליו אמר ירמיהו כי הוא שקר. עולי הרגל שלש פעמים בשנה לבית המקדש שאבו שם רוח הקודש, הם היו שייכים ממש, אך אם רוצים לסמוך על שייכות זאת, הדבר הוא שקר.
כשאנו צריכים למצוא שייכות אנו מחפשים מקום שניתן לסמוך עליו, שיש לנו אותו, והדבר איננו פועל כלל. השייכות לה אנו זקוקים היא שייכות הנותנת אתגר לבן אדם. כאן ישנה סוגיא חדשה, ישנם מצוות שמאתגרות את האדם אך יש בכך גם לחץ ואיננו עוסקים בזה, השייכות הנדרש היא למעין עולם אחר שמאתגר אותנו.
אתן ציור לכך מתוך החיים שלי, החיים שלי מורכבים גם מניסיון להקשיב באמת לאנשים ואולי גם לעזור להם, זאת היא שייכות לבן אדם לחברו, להקשיב באמת זו עבודה קשה שאיננה באה בקלות, הדבר דורש כוחות. אולם כשהאדם עוזב אותי אני שמח לחשוב מיד על משהו אחר, על קושיא בנפש החיים, על שיעור שעלי לומר. כאן הוא מקום העבודה של השייכות. כשאני עוסק בבן אדם לחברו אני שייך לעבודה זו, ובאמת מנסה להבין ולעזור לאחרים, אך כשהאדם כבר אינו מולי אני חש שחרור לחשוב על דברים אחרים. במקום זה השייכות לעבודת ב"א לחברו מאתגרת אותי, זאת איננה שייכות שניתן להיות מרוצה ממנה בלבד, העולם של ב"א לחברו הוא הרבה יותר גדול ואני בורח ממנו לא רוצה את השייכות אליו, כך אני נדרש לעבודה על השייכות, שייכות לעולם שמאתגר את האדם. זו המדרגה הנמוכה ביותר של האפשרות לפגוש עולם אחר, עדיין אין לנו עולם אחר לגמרי, אך יש לנו את השייכות, שעליה כאמור אומר הנפה"ח שהיא הרקע של כלל ישראל, ואילו ירמיהו אומר שהיא שקר, והסברנו שהביאור בכך שלסמוך על כך זהו שקר, אך כשהשייכות מאתגרת אדרבה זאת היא כל העבודה.
באופן זה העבודה מחזיקה מעמד, ידוע כי יש צורת העבודה היא לעשות מעשים קטנים, מהם מעשים קטנים? יש בכך ביאור כי היינו בעצם מעשים גדולים, כי האדם הוא גדול וכדומה. אך לפי דברינו, פירוש הדבר הוא פשוט, המעשה הקטן מגלם את אותה השייכות לעולם גדול, לעולם אחר.
זאת צורה חדשה של חשבון נפש. הצורה המוכרת היא חשבון נפש על המעשים, אם הם טובים או רעים, וכך אנו מחליטים לעשות מעשים טובים, ולעיתים ההחלטה איננה מחזיקה מעמד, כשהמעשה מאתגר את האדם גם אם הוא מחליט בצורה חזקה מאוד, הוא מחזיק מעמד רק מעט. אך העבודה בצורה זאת של להיות שייך, כמו השייכות לב"א לחברו, כשאנו נכנסים לעולם הזה של לחשוב על הזולת ולראות אותו, זהו עולם שלם שמאתגר אותנו, כי רק התחלנו להיכנס לאותו עולם, ועתה אנו עושים מעשים בכדי לבסס את אותה השייכות יותר ויותר, כדי שעולם זה יהיה ממשי אצלנו.
השייכות לבד איננה העבודה, היא שקר, והאתגר לבד הוא רק לחץ אך איננו מוביל להתקדמות, אולם שייכות מאתגרת היא היסוד לעבודת התשובה.
זה הדבר שראיתי אצל המשגיח ור' ירוחם, הייתה להם שייכות לעולם אחר והיא אתגרה אותם עד גיל זקנה, וכך הם השתנו והתעלו כל הזמן. זה חשבון נפש חדש שהאדם צריך לעשות עם עצמו, כך יש תקווה שהקבלה הקטנה תשפיע עלינו, כשאנחנו מקבלים אותה באזור שאנו חשים שיש לנו בו שייכות, הקבלה יכולה לקדם אותנו שנחזיק בשייכות לאותו עולם גדול ולהשתנות באמת במשך הזמן.
אנו מסיימים את חודש אלול, במשך ימי חודש אלול עסקנו במספר עניינים, כך הדברים מתרחשים אצלי, באופן שרק בסוף מתברר מה באמת היה. אני מכנה זאת מלמה פרטיזנית, הפרטיזן אין לו רמטכ"ל שמורה לו תוכנית מלחמה סדורה, הוא לוחם היכן שיש בעיות, כך גם דרכי, אין לי את הגדלות שאוכל לדעת מתחילת חודש אלול כיצד יראו הדברים בסופו. אמנם גם פרטיזן יכול לעשות משהו בחיים, אם האדם באמת נלחם ומנסה בסוף יוצא מכך התקדמות ותועלת.
