הושענא רבא – בניית עולם מתוך שייכות
בהושענא רבא בו אנו נמצאים ישנם שתי עבודות, העבודה האחת היא עבודה אישית שמסתיימת בלילה, באותה הבדיקה בשעה החמישית שאיננו יודעים לעשות, והעבודה השנייה בבוקרו של יום בהקפות ובתפילה עם הערבות.
בעצם הדין על האדם מסתיים היום בערב, ננסה להתבונן בענין מסוים שיש בכך. הדבר שיכול להחזיק אותנו בעבודה הוא שייכות, כל אדם בעל תפקיד חינוכי יודע שאחד מהדברים החשובים הוא שהחניך צריך שייכות, שייכות לישיבה, לעבודה, ללימוד. אמנם בענין זה ישנה בעיה, כי לעולם העבודה על השייכות היא באמת נכונה, אך יש להבין שלשייכות יש תוכן אחר ממה שאנו חושבים.
נפתח בביאור עניינה של השייכות אותו אנו מוצאים בעבודת יום הכיפורים. אנו סבורים כי יום כיפור הוא יום של שייכות, כך אומר הנפש החיים שהעבודה של תשובה בעצם בנויה על שייכות, על קשר, בניגוד לעבודה של כל השנה על תורה ומצוות שהיא בנויה על מעשה האדם, שמעשהו בונה או הורס עולמות, ובשפה מודרנית – גורם לתיקון העולם או לחורבן העולם.
הדבר נלמד מדברי הנפש החיים שבעבודת התשובה על האדם לקשר את הנפש ברוח ורוח נשמה ונשמה בשורש הנשמה. בכדי לבאר את דבריו יש לדעת כי כלל גדול בידינו, בו פותח המסילת ישרים, שלא ניתן לבסס עבודה על דברים מתוחכמים, הרמח"ל אומר כי הוא כותב רק דברים פשוטים, אין זה בגלל ענוה וכדומה, אלא הוא מגלה לנו שלעבודה עוזרים רק הדברים הפשוטים, ניתן לדעת את הדברים המתוחכמים ביותר אך בעבודה הם לא עוזרים. ממילא גם את דברי הנפש החיים שהעבודה של תשובה היא לקשר את הנפש רוח ונשמה יש לפרש בצורה פשוטה ביותר, כי העבודה של תשובה היא עבודה של שייכות, של קשר, בניגוד לשאר התורה ומצוות שעבודתם היא כאמור במעשה האדם. התשובה בנויה על כך שאנו יותר שייכים ומקושרים.
אך כאן הנקודה שאיננו מבינים. יום כיפור הוא חלק מימים נוראים, הוא איננו יום שכולו אהבה, הוא יום נורא! וכמו שאומרים בתפילה "ושמך נורא על כל מה שבראת". ענין זה של "נורא שמך" הוא חלק מהימים נוראים. אם כן לכאורה כיצד ניתן להיות שייך, להתקשר, ליום זה? לכאורה אדם ששייך וקשור למשהו הוא חש שנעים לו בו, שהדברים זורמים, ופתאום היום שהוא השיא של השייכות שישנה בעולם, יום כיפור שבו אנו שייכים לבורא עולם בעצם, ובצורה העמוקה ביותר – הוא יום נורא! הוא חלק מימים נוראים. כאן מתגלה שבעצם עבודתנו על השייכות היא כשהיא תובעת ממנו משהו.
ימים אלו נקראים ימים נוראים, ניתן לפרש זאת במספר צורות. את האמור בפסוק (שמות כ, טז) "למען תהיה יראתו על פניכם", פירש רש"י: "ובעבור תהיה יראתו – ע"י שראיתם אותו יראוי ומאויים תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו". וכלומר שזאת יראה שבאה ממנו. הדברים נכונים, אך עדיין הדבר הפשוט ביותר ש"נורא" משמעותו שתובעים ממך משהו, ובדרך כלל ענין ה"נורא" – היינו התביעה שיש בו – עומד לכשעצמו, אך החידוש של יום כיפור הוא שגם השייכות, הקשר, תובע ממנו משהו.
אתאר זאת מתוך אירוע מסוים. בחול המועד נכחתי במסיבת החג אצל הגר"י דיויד, ולמרבה הצער הוא לא דיבר במסיבה כלל, אנשים רבים הצטערו בכך מאוד. אולם אני חשתי כי ניתן גם להסתפק בעצם השהות במחיצתו של אדם כה גדול, להסתכל עליו, לראות כיצד הוא מחייך וכל כולו שמחה. בשבילי היו אלו שעות של גן עדן. והנה מתוך השייכות אליו חשתי בתביעה מסוימת, אני למדתי ממנו בחלקי התורה שבהם הגדלות שלו ולכן יש לי שייכות לדברים שאותם הוא לימד אותי, וכך מצאתי כי השייכות לכך תובעת אותי שלא ניתן לדבר כל מה שעולה ברצוני, בשייכות זו יש תביעה עלי, תביעה שאני יכול לשתוק, לא לדבר, משום שאני שייך לאזורים של תורה שבהם לא תמיד צריכים להגיד.
זהו עניינה של עבודת השייכות, השייכות איננה באה בכדי לעורר הרגשה טובה, השייכות תובעת מן האדם משהו, וכפי שיום כיפור שבו האדם מקושר ושייך לבורא עולם, תובע מן האדם משהו. כעת בימי סוכות עלינו להבין זאת שאנו שייכים – אך נתבעים משום כך.
בחג הסוכות מופיע הרובד הנוסף בעבודה זאת. הנפש החיים אומר כי בתשובה ישנם שני שלבים, בתחילה יש לטהר את הנפש של האדם, זאת עצם עבודת התשובה, ולאחר שהוא טיהר את נפשו עליו להכניס אותה לגוף. בשער א' מבואר שיש לטהר את הנפש וזאת עבודה נפרדת, ואחר כך בשער ב' ישנה עוד עבודה להכניס את הנפש לתוך הגוף. מה פירוש הדבר, כיצד ניתן להכניס את הנפש לתוך הגוף? הגוף הרי הוא גופני והנשמה היא רוחנית, כיצד ניתן להכניס דבר רוחני לתוך דבר גופני?
ביאור הדברים, הגוף מבטא את הנשמה, האופן שבו אדם מדבר וזז ומסתכל, כל הדברים הללו הם בעצם התבטאויות של הנשמה בתוך הגוף. וכלומר, הרוחניות נמצאת בגוף כשהגוף מבטא את אותו דבר פנימי. זה פירוש דברי הנפה"ח, שלאחר שהאדם טהור הוא צריך לבטא את הדברים בגוף.
וזה הדבר שישנו בסוכות, שבו היום טוב מבטא את הפנימיות. ניתן לראות זאת בתפילת הושע נא, לכאורה יש להבין על מה אומרים זאת, על מה אנו מתפללים? בהלל כשאנו אומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, זאת תפילה על מלכות בית דוד כמו כל ההקשר של ההלל, אך ההושענות הם ענין העומד לכשעצמו, ואם כן על מה אנו אומרים הושע נא?
התשובה לכך, כי הושע נא זאת תפילת הד' מינים, הם מתפללים, הם צריכים מים, צריכים חיים. ואם כן, התפילה שבכל השנה היא עבודה שבלב, בסוכות היא עבודה בידיים האוחזות בד' המינים, כך הגוף מבטא תפילה.
כך גם ענין הישיבה בסוכה המבטאת אמונה. האמונה היא בדרך כלל דבר הנעשה בלב, כפי שכותב החזון איש שהיא נטיה דקה בנפש האדם, והביטחון הוא שהדבר עומד בניסיונות בתוך עולם המעשה. בסוכות מתגלה דבר חדש, הסוכה היא צל האמונה, היינו האדם יושב בסוכה ועצם הישיבה של הרמ"ח איברים שלו היא ביטוי של אמונה, בכל השנה האמונה היא בלב ובסוכות היא בגוף. בסוכות מתגלה כי ישנו מעשה של אמונה, וכדברי הנפש החיים, הסוכות הוא יום טוב שבו הפנימיות מתבטאת בגוף. יסודו של הנפש החיים בעניינה של תשובה שהיא הביטוי של הנשמה בגוף, הוא המופיע בסוכות, שהאמונה שהיא פנימיות מתבטאת במעשה, בגוף.
שייכות זאת התובעת מן האדם לעשות משהו, בסוכות נכנסת לתוך המציאות. וכאן יש לנקוט במשנה זהירות שלא להיכנס לשטחיות, בצורה שטחית ניתן לומר כי אכן אנו שייכים והדבר תובע ממנו משהו, ולכן יש לעשות משהו, להכניס את היום כיפור לכל השנה, או דברים דומים שקשה מאוד לשמוע אותם.
ננסה לבאר את האופן הראוי לעבוד על הדברים, בסוכות מתגלה שבעצם עבודה זאת שמכניסים את הקשר והשייכות לעולם המעשה, זו עבודה שנעשית בשני שלבים. השלב הראשון שיושבים בתוך הסוכה בלילה הראשון עוד לפני נטילת הד' מינים, יושבים בסוכה אוכלים וישנים בה, זאת אווירה של קדושה הנובעת מתוך טהרת יום כיפור. השלב השני הוא ארבעת המינים, שהם מעשה של מצווה, של קדושה, והמעשה הזה ממשיך עלינו קדושה, וזה כבר מעשה שלנו שנעשה בידיים, זאת איננה רק אווירה אלא פעולה למעשה. אם כן בכדי להכניס שייכות לתוך עולם המעשה, ישנם שני שלבים, השלב הראשון הוא בניית אווירה אחרת, והשלב השני לעשות דברים בענין.
וכאן אנו איננו יודעים כיצד לבנות שייכות שיש בה תביעה, איננו מורגלים בכך. אנו חושבים כי השייכות היא ענין קיים שאיננו תובע אותנו, אך אדרבה, השייכות צריכה להוות תביעה על האדם.
נתבונן כיצד פועלים זאת למעשה. ניקח הדוגמא שהבאתי מהגר"י דיויד ששתק, בעולם התורה שלנו יש אווירה של רעש ברקע, רעש של תחרות, כל אחד רוצה להוכיח את חוכמתו ואת ידיעותיו ועמקותו, באווירה זאת כשיש לאדם מה להגיד והוא מנסה לא לומר זו עבודה על אנושית, שהרי כל העולם בנוי על רקע זה שאם יש לאדם משהו חכם להגיד הוא חייב לאומרו, לשם כך העולם בנוי, להודיע את חכמתך ועמקותך. משום כך יש לבנות אווירה אחרת, לחיות באווירה שונה, כמו שבסוכה האדם יוצא מן הבית הוא חי באווירה שונה, כך יש לבנות רקע אחר לכל ההתנהגות שלנו, רק עם רקע אחר ניתן להשתנות מהרקע בו האדם חי עד עתה שלא היה בה מקום לשתיקה.
לכן קודם כל בונים סוכה, בונים שייכות שיש בה תביעה, שייכות היא דבר פנימי שתופס את האדם מבפנים, שייכות של תביעה על האדם. בכדי שהיא תתפוס את האדם בצורה שמחזיקה מעמד צריך קודם כל לבנות סוכה, היינו אווירה אחרת, ואח"כ אפשר לעשות, אז אותו עולם של שייכות שתובע ממני משהו נהיה מציאות מוחשית.
דבר זה הוא הגורם לשמחה. ישנה בעיה עם הרגשת שמחה, הגר"א אומר כי שמחה באה על חידוש, ואנו חיים בעולם שבו אין לנו חידוש, יש חידוש בתורה, אבל אין חידוש באדם שהאדם נהיה בן אדם אחר, הכל צפוי כי המבנה של התהליך צפוי, ושמחה היא כשהבן אדם מפתיע, שזהו מן הדברים שכמעט אינם קורים. בעבודה בה אנו עוסקים, האדם באמת בונה אצלו דבר חדש שלא היה קודם לכן, לא הייתה אווירה כזאת ולא מעשים כאלו, וכשהאדם עובד באופן זה הוא נמצא בעולם אחר והדבר מביא לידי שמחה.
זאת היא עבודת ימי הסוכות, וסיום העבודה הוא עתה בהושענא רבה. בליל הו"ר ישנו את ענין הבדיקה אנו איננו עושים אותה כי איננו בקיאים בה, אך הרמב"ן והרבינו בחיי (במדבר יד, ט) אומרים זאת, בדיקה זו היא שהאדם הולך ורואה את הירח שמביא אור ורואה שהראש שלו איננו עושה צל, לא עושה עושה בבואה דבבואה. פירושו של דבר שהראש הוא לא מעכב הוא לא תופס מקום. זה הדבר שבו אנו עוסקים, העבודה בימים אלו היא הפנימיות, לא עבודה של תרי"ג מצוות כרגיל אלא עבודה של תשובה שהיא נעשית בפנים, בראש ובלב, אך עבודה פנימית זאת צריכה לעשות רושם במציאות, וזאת העבודה בסוכות שאותה הפנימיות תתבטא במציאות, תעשה בה רושם. וזאת היא הבדיקה, יוצאים החוצה ורואים האם הראש עושה רושם במציאות, ואם הוא לא עושה בבואה האדם לא עבר את הבדיקה, כי הראש שלו, היינו העבודה הפנימית לא עשתה רושם במציאות, זה פירוש הדבר שהראש אינו עושה צל. הראש היינו הפנימיות של האדם, יכולים להיות לו מהלכים אדירים, אך הם לא נכנסים לתוך הגוף, לא נעשה מהם רושם, ביטוי, בעולם הפשוט.
הבדיקה בליל הו"ר האם אותו הראש שעמו חזרנו בתשובה, העבודה הפנימית, השייכות שתבעה מן האדם משהו, האם היה לכך רושם במציאות.
וכאמור הצורה בה הדברים יוצרים רושם, היא בשני שלבים, לא בבת אחת. אנו מורגלים לחשוב כי אם ישנה תביעה, אם כן מיד נקום ונעשה, כך לא בונים עולם חדש רק עושים מעשה אחר, וזה לא מחזיק מעמד. התשובה בנויה בצורה שונה מהתרי"ג מצוות, את המצוות צריך לבצע לעשות, ובתשובה על האדם להיות מקושר, זאת עבודה אחרת. אך לא ניתן להישאר רק בכך בקשר בלבד, את הקשר יש להכניס לתוך מציאות, וזה לא על ידי איזה מעשה מסוים, אלא בצורה של הסוכה והלולב, היינו שישנה אווירה אחרת ומעשים אחרים כך ניתן להחזיק מעמד לבנות עולם אחר.
בליל הו"ר העבודה האישית של הבן אדם מסתיימת, ובתפילה בבוקר נכנסים לתוך שאלת צורכי רבים, התפילה של הו"ר איננה על האדם הפרטי אלא על הציבור כולו, מתחננים לבורא עולם עם הד' מינים ועם הערבות, גם בחיבוט הערבה יש סודות התורה כמו שאומרים ביהי רצון, אך לעולם מתכוונים על כלל הציבור. זאת תפילה שנעשית עם הד' מינים, עם חוש, עם הידיים, לאחר שהאדם באמת בנה עולם אחר. אנו מתחננים בפני הבורא עולם על ההצלחה, אומרים שכלל ישראל צריך להיות בשלימות. מקיפים את הבימה עם הלולב שבע פעמים, היינו עדיין מתפללים בחוש, כל הפנימיות נמצאת כאן, זו הפנימיות של הכלל כולו שנמצא וצועק לבורא עולם, שיזכה לחיים בצורה נכונה ותקינה, שהדברים הציבוריים יצליחו. אמנם כעת אין בידי להאריך בענין עבודה זאת.
