תשובה קשורה לקיווי

אנו עומדים בימים אלו בצומת דרכים, כיצד ניגש לעבודת התשובה. העבודה שבה ניסינו לעסוק יחד מתחילת ימי אלול גילתה לי דבר שבעצם הוא הלב של החזרה בתשובה בצורה הראויה. התברר לי דבר חדש לגמרי, שאנו איננו רגילים לעבוד עליו ויתכן שהוא אחת מן הסיבות שאנו איננו חוזרים בתשובה כראוי, ולכך שאנו לא נכנסים לתוך עולם של חזרה בתשובה.

אחד מהדברים המפריעים ביותר לחזור בתשובה הוא הלחץ מכך, האדם חש שהוא צריך להיות תקין לגמרי, לעשות את הדברים הנכונים שעד עתה לא עשה כראוי, זה מייצר לחץ גדול שמכוחו האדם חש מחויבות יתר. ישנה סיבה לכך שהאדם אינו מצליח לעמוד בקבלותיו, וכשהאדם מבין שטעה הוא מלחיץ את עצמו יותר ויותר, וכך האדם עומד במצב שאיננו חיובי ומועיל.

 גם כשאדם מקבל על עצמו קבלה קטנה, בעצם בכל זאת יש צורך לעשות משהו שבאמת מקדם את האדם, ויש בכך מתכון לייאוש, בחורים ואברכים כבר הרבה שנים מנסים להתקדם ולעשות משהו ואינם מצליחים והדבר יוצר לחץ גדול שלא מפיק הרבה תועלת. ננסה לעמוד כעת על הענין, ולהציע בו מהלך מסוים שיענה לבעיה זו.

בתהילים פרק מ' אומר דוד המלך:

קַוֺּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי: וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל־סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי: וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹוקינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּה':

פסוקים אלו עוסקים בדוד המלך שהיו לו צרות למיניהם והבורא עולם עזר לו. כעת נעיין בדברי המדרש תהילים על כך: "למנצח קוה קויתי ה'. זה שאמר הכתוב (ישעיה כה, ט) ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו. אין ביד ישראל אלא קיווי כדי שיגאלו בשכר קוה קויתי. וכן הוא אומר (איכה ג, כה) טוב ה' לקויו". העבודה שיש ביד ישראל היא לקוות לה' ולצפות לו. ועתה שואל המדרש: "שמא תאמר (ירמיה ח, כ) עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, קוה אל ה', וכתיב (תהלים לא, כה) חזקו ויאמץ לבבכם, דוד שקוה לי עניתיו לכך קוה קויתי ה', למנצח לדוד מזמור קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי, זהו שאמר הכתוב ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו (ישעיה כה, ט), אין ביד ישראל אלא שיקוו שיגאלם הקדוש ברוך הוא, בשכר קוה קויתי ה', דכתיב טוב ה' לקויו (איכה ג, כה), ואומר שובו לבצרון אסירי התקוה (זכריה ט, יב)". כל דברי המדרש עוסקים בקיווי, בציפייה, הציפייה שיהיה משהו עלום. כך מוציא המדרש מן המזמור בו מספר דוד המלך שהיו לו בעיות קשות הוא עמד למול דברים שליליים, והבורא עולם הוציא אותו מהם.

והנה על הפסוק "יראו רבים ויראו" נאמר במדרש שם: "יראו רבים וייראו. כל הרוצה לעשות תשובה יסתכל בדוד". לכאורה הדבר תמוה, כיצד הדברים הללו שנאמרו במזמור שדוד קיווה לה' אל מול אירועים קשים – נוגעים לתשובה, הרי בתשובה לא מוטל על האדם לקוות, עליו לעסוק בעבודת התשובה. המצב המתואר במזמור "ויעלני מבור שאון מטיט היון, ויקם על סלע רגלי כונן אשרי", הוא שיש לאדם בעיות חמורות שהוא כמעט טובע בהן, ושם אכן האדם צריך לקוות לבורא עולם. אולם עשיית תשובה לכאורה איננה שייכת לקיווי לבורא עולם. 

אך במדרש כאן נאמר לא כך, נאמר כי הרוצה לעשות תשובה יסתכל בדוד המלך במזמור זה שכולו בנוי על קיווי. דבר זה זר לנו. ומכך נוכל ללמוד כי ישנו חלק שחסר לנו בעבודת התשובה. 

בתשובה שלנו אנו איננו מקווים לדבר, אנו מחליטים ולוחצים את עצמנו, ומקבלים בצורה חזקה מאוד שלא להיכשל להבא. ההסתכלות על דוד המלך מלמדת אותנו כי השדרה האחורית של היא הקיווי לבורא עולם. על אף שהדבר זר לנו, זאת היא עבודה נצרכת מאוד.

חז"ל אומרים (שבת לא, א) כי בשעה שהאדם בא לפני בית דין של מעלה אחר מאה ועשרים, הוא נשאל מספר שאלות, אחת מהם היא "ציפית לישועה". כיצד עושים זאת? איננו יודעים מה לענות. מקסימום נוכל לומר כי האמנו במאה אחוז בביאת המשיח ואף התרעמנו על כך שהוא עדיין לא בא. אך זאת איננה ציפייה לישועה, וכך האדם נותר בלא מענה לשאלה זאת. שאלתי זאת מספר אנשים, מה מוטל על האדם לעשות כשהוא מצפה לישועה, איזו עבודה זאת שהוא יושב ואינו עושה דבר. 

אמנם זאת עבודה גדולה! והיא נקראת ציפייה לישועה! שהאדם איננו עושה שום דבר הוא פשוט יושב ומצפה. אנו איננו יודעים לעמוד במצב כזה לשבת ולצפות לישועה, מרגישים כי יש ללמוד, לחדש חידושי תורה, אין לנו זמן לצפות לישועה. אך זאת היא אחת מן השאלות שהאדם נשאל בבי"ד של מעלה. ואנחנו איננו יודעים כיצד לקוות, איך לצפות לאיזה דבר. 

ניתן לעשות את העבודה הזאת בהתבוננות רגועה. ניתן ציור מסוים לכך בכדי לקבל טעם מה נקרא "קווה קיוויתי", מה נקרא לצפות למשהו. המציאות הציבורית בה אנו חיים יש בה חלקים שהמצב איננו בכי טוב. וכשבאים להתמודד עם זה, אנשים מדברים בפינת הקפה ומציעים שהיה מן הראוי לעשות כך או אחרת. דברים אלו בטלים ומבוטלים לא שרירים ולא קיימים, אף אחד אינו שואל אותנו. אך האדם צריך לשבת עם עצמו ולחשוב, נכון המצב לא טוב, זה ברור, ואני מצפה שיהיה אחרת, מה יהיה אחרת – זה דבר שאיני יודע מה הוא. עמדה נפשית זאת היא התמצית של ציפייה לישועה, של קיווי. שהאדם חש שהוא איננו יודע מה יהיה. כי אם האדם מקווה לדבר מוגדר הוא פשוט בטלן, עליו לעשות את ההשתדלות הנכונה, אף שהדבר ייקח זמן, עליו מוטל להתחיל לפעול. 

משל לכך, עברתי פעם במוצאי שבת ליד קבוצה אנשים שעמדו והמתינו, שאלתי אותם למה הם מחכים והם ענו שמחכים לזמן שבו אפשר לומר קידוש לבנה בעוד כעשרים דקות. זאת איננה ציפייה, לא ניתן לחכות לעוד עשרים דקות כי כעת זה איננו זמן קידוש לבנה, לחכות ניתן רק לדבר שיכול לקרות עתה, אך להמתין לאמור להתרחש בעוד עשרים דקות זאת איננה ציפייה אלא סתם עמידה בטילה.

ובכן, זאת היא הציפייה לישועה, שהאדם יושב וממתין שהדבר יהיה אחרת, הוא איננו יודע מה יהיה וזה איננו הנושא. הוא לא מקווה להתפתחות פוליטית מסוימת, אלו דברים בטלים ומבוטלים, זאת איננה ציפייה לישועה. הציפייה לישועה איננה לכך שהדבר יסתדר כפי הבנתנו, זאת ציפייה לאני ואפסי עוד. הדברים הם בידיים של הבורא עולם ואני רק עומד ומצפה, אני מבין כי יש דבר גדול שצריך להיות פה, והדבר הזה הוא עדיין איננו, ולדבר גדול זה שאיני יודע מהו – אני מצפה שיתגשם. זאת היא ציפייה לישועה. 

כאמור, איננו מורגלים בעבודה זו, אם נקשיב עמוק לתוך חיינו נראה שאיננו עושים זאת. שאלתי יהודי מה פירוש הציפייה לישועה, והוא אמר לי כפי שאדם שעשה שידוך ממתין לקבל את שכרו, זאת איננה ציפייה לישועה, עליו לעשות מעשה ולדרוש את שכרו. ואף שהדבר איננו בדיוק בידיים שלו, אך עדיין הוא דבר מוגדר ביותר מה הוא רוצה, הוא מצפה לסכום כסף מסוים. ציפייה לישועה היא ציפייה לדבר גדול ממך שאינך יודע כיצד הוא, אבל הוא נצרך הוא יושיע אותנו מהבעיה בה אנו נמצאים.

זאת היא עבודת הקיווי, עלינו לקוות לדבר שעתה איננו יודעים כיצד הוא נראה. דוד המלך באומרו את מזמור מ' בשעת מעשה לא ידע כיצד תראה הישועה, הוא שקע בבור בטיט היוון, והבורא עולם שם את רגליו על סלע, התשועה באה ע"י הקיווי לבורא עולם במצב שדוד היה עדיין בלא כלום.

העבודה בה התחלנו בימי האלול מביאה אותנו לנקודה זאת, אנו עובדים על עמידת הגוף בלא תזוזה בקריאת שמע. והדבר קשה ביותר, זאת חוויה קשה, אך איני רוצה לעזוב אותה. גם הרמת משקולות היא קשה וזאת החוויה שבהרמת משקולות שעל השרירים לעבוד קשה, חוויה איננה אמורה להיות נעימה בלבד, היא יכולה להיות גם קשה ומאומצת. כשאנו אומרים קריאת שמע בלא לזוז אנו חשים בלחץ להניד את הגוף והדבר קשה, אך כך היא התחושה שאנו ברשותו של הבורא עולם. 

בקריאת שמע אנו חווים דבר שאיננו מבינים, שהגוף שלנו הוא ברשות בורא העולם, וזהו דבר שאיננו קל, זו חוויה קשה. ועם חוויה זאת אנו ממשיכים לתפילת שמונה עשרה, כפי שמבואר בקדמונים שההכרה שבקריאת שמע היא הנמשכת בשמונה עשרה. בקריאת שמע זאת החלטה על המצב בו אני נמצא, שגופי עומד ברשות הבורא עולם, ובשמונה עשרה אנו עושים זאת בדיבור, הדיבור בשמונה עשרה הוא כולו דיבור בעולם של הקב"ה, המילים הם מילים של בורא עולם.

נבאר זאת, בתפילת שמונה עשרה אנו מתמודדים עם בעיה קשה, מדוע איננו אומרים את הדברים הפרטיים שלנו, איזו תפילה זאת שבמשך שלוש מאות שישים וחמש ימות השנה נאמרות בה אותם המילים שלשה פעמים ביום, כל אדם בריא בנפשו מבין כי יש בכך מן השעמום, אך הוא סבור כי למרות שהדבר מפריע לו עליו להמשיך ולומר את הנוסח שקבעו אנשי כנסת הגדולה. 

אמנם מה שהדבר מפריע הוא בשל כך שהאדם אינו מבין כי תפילת שמונה עשרה היא המשך של קריאת שמע. בקריאת שמע האדם נכנס לתוך רשותו של הבורא עולם, ובשמונה עשרה הוא מדבר ברשותו של הבורא עולם. אתה נמצא אצל הקב"ה, וממילא אין מקום לשאלה מדוע איננו יכולים לומר את הדברים שלנו, מה פתאום! כשאדם מגיע לצרפת הוא מדבר בצרפתית, כשאתה הולך לבורא עולם עליך לדבר את הדיבורים שלו. זאת החוויה שאנו ברשותו של הבורא עולם. ידוע חידושו של ר' חיים כי הכוונה המעכבת בתפילה היא פירוש המילים, נכון ובוודאי שכך, אך אין הכוונה שעלינו לומר מילים ששייכים לנו, מילות התפילה שייכות לבורא עולם, הרשות של הבורא עולם היא עולם גדול הרבה יותר ממה שאנו מסוגלים לתפוס, ושם אין חיסרון דעת וחיסרון תשובה וסליחה, וחיסרון רפואה וחיסרון ישועה, ניתן לבקש בו את הכל אין בו שום חיסרון, ניתן לקבל בו את הכל כי זה עולם שאינו שלך. 

כך גם תפילת ובא לציון גואל מלאה בבקשות על התקווה: "שמרה זאת לעולם", "אשרי אדם בוטח בך", "הוא יפתח ליבנו בתורתו". האדם מקווה שהוא יכול לעשות משהו. כל הבקשות בתפילה זו הם תקווה אחת גדולה שנשתייך לכך למעשה, לא רק במחשבה בק"ש ובדיבור בשמונה עשרה, אלא שגם למעשה נוכל להשתייך לאותו עולם ענק אותו פגשנו במהלך עבודת התפילה.

עולם זה של הקב"ה אותו אנחנו פוגשים בתפילה, הוא עולם בלתי ידוע, איננו יודעים מה נמצא שם ברשות הבורא עולם, אך אנו מאמינים במאה אחוז שדבר זה צריך להתקיים. זהו הרקע לתשובה. כשהאדם מקבל על עצמו קבלה בימים אלו, ניתן להבין שהדבר נובע מתוך הכרה עצמית מלאה, כביכול האדם מתקן את הבורג הנכון וממילא המכונה ממשיכה לפעול. אך אין זה כך. מטרת הקבלה היא להביא לחיינו משהו ממשי מאותו עולם של הבורא עולם בו אנו פוגשים בקריאת שמע ובשמונה עשרה.

זאת היא הסיבה לכך שראש השנה חל לפני יום כיפור, ראש השנה הוא כל כולו יום תפילה ומלכות של הבורא עולם, אך אנו איננו מבינים מהי מלכות ה', גם אם נלמד את כל ספרי רבותינו בענין לא נבין זאת, זו חוויה ומציאות שהיא הרבה יותר גדולה ממנו. איננו מבינים את משמעות התפילה על מלכות ה' את האמירה "ובכן תן פחדך", "ובכן צדקים יראו וישמחו", "שמחה לארצך" שמשמעותה היא שהארץ עצמה היא שמחה, כי הרי לא נאמר שמחה לישראל אלא שמחך לארצך – ארץ ישראל שמחה, איננו יודעים כיצד הדבר נראה. אין לנו שום מושג או ציור חי ממנו. אך כך זה יהיה. 

זהו הרקע לעבודת התשובה, זאת איננה איזו תוספת בעלמא אלא הרקע לתשובה, כל עבודת התשובה היא הקיווי לבורא עולם, עלינו לשבת ולצפות לכך שדבר גדול יותר יתגלה בתוך העולם שלנו. כעת נחפש היכן הדבר הגדול נתפס למעשה וכאן הוא כבר יכול להיות מעשה קטן, בו אנו מביעים את שייכותנו לעולם של הבורא עולם. גם מעשה קטן לבישת הנעליים בסדר נכון, לא משום שישנה עבירה ללבוש את הנעליים בסדר אחר, כי יתכן שהקשירה שלנו היא איננה קשירה ואפשר ללכת עם שרוכים פתוחים – קשירה היא דבר שבלעדיו הנעל נופלת. מדוע אנו לובשים ימין קודם שמאל ולאחר מכן קושרים שמאל ואח"כ ימין. ניתן לחשוב כי זהו מעשה שאנו עושים מתוך ההכרה בכוחות הנפש שלנו, וכגון שהתבוננו והבחנו כי אנו לקויים במידת הסדר והקבלה הקטנה שלנו היא בענין הסדר, וכך אנו מתקנים את נפשנו שבשנה הבאה נהיה בני אדם אחרים. לא! אנו איננו מכירים את עצמנו, והמעשה הזה איננו נעשה בשביל לתקן, הוא נעשה משום שהוא ציווי של הבורא עולם, הקב"ה אומר שזהו העולם שלו ובעולם זה ימין קודמת לשמאל, וכשאנו עושים זאת אנו שייכים לעולם של הבורא עולם. כך אנו משתייכים לעולם שאין לנו שום מילים לתאר כיצד הוא. זאת היא משמעות מילותיו של דוד המלך "קווה קיוותי". הוא מקווה שמשהו גדול יותר יתגלה. זאת גישה חדשה ורדיקלית לתשובה, שונה לגמרי במאה ושמונים מעלות. 

כפי שאמרנו בתחילת זמן אלול שאנו רוצים להגיע למקום שיהיה אפשר לקבל קבלה שלא מרקע של הכרה עצמית, כי דבר זה הוא בבחינת על מנת שתעלה לרקיע, להכיר את עצמנו תוך חודש ימים ואף לקבל את הדבר הנכון לתקן את עצמנו. ניסינו זאת זמן רב וראינו שהדבר איננו בכוחנו. הדרך בה הולך האדם שהוא מחליט החלטה חזקה, אך ההחלטה לעיתים נמוגה, והרצון הטוב בלבד איננו יכול לתקן את האדם, כי הרי ישנם בו רצונות סותרים. אדם יכול לחיות כשבקרבו שתי רצונות הסותרים זה לזה, כפי שמצינו באחאב שדרשו חז"ל (סנהדרין קב, ב) "אחאב אח לשמיים ואב לעבודה זרה", זו סתירה מיניה וביה. אך כך הם הדברים, אחאב הוא שם אחד, זה לא שלפעמים הוא נקרא אח ולפעמים אב, הוא נקרא בשניהם יחד אחאב, שתי כוחות סותרים אלו נמצאו בקרבו יחדיו. ואם כן אדם אינו יכול לומר שמשום שהוא רוצה להיות חיובי הוא לא רוצה להיות שלילי, כי אף שהוא רוצה להיות חיובי הוא רוצה גם להיות שלישי, שתי רצונות אלו נמצאים בו יחד. 

ומשום כך איננו מחפשים רצון, ואיננו מחפשים הכרה עצמית, אנו מבקשים אחר שייכות לרשותו של בורא עולם, אחר דבריו של דוד המלך "קווה קוויתי ה'", אחר הציפייה לישועה. היינו ציפייתנו היא לדבר הרבה יותר גדול ממה שקורה אצלינו היום, ותקווה זו וציפייה לישועה מתגשמת באותה קבלה, וממילא אנו יכולים לקבל גם דבר פשוט. לא מוטל עלינו להכיר את עצמינו אלא לקבל את רשות הבורא עולם לתוך חיינו.

זאת היא התשובה. בכך מוטל עלינו להסתכל כפי שאומרים חז"ל "יראו רבים ויראו" שכל הרוצה לעשות תשובה מסתכל בדוד המלך, כלומר, מתבונן בדבריו במזמור זה, ואומר כי הכל בא בשכר הקיווי. התשובה איננה באה בשכר ההכרה העצמית והחלטה, אלא בשכר הקיווי.

נמצא כי עבודתנו עם גופנו, שהגוף שייך לבורא עולם, שהייתה עבודה קשה, פתחה לנו שער גדול להיות שייכים לבורא עולם, להשתייך לרשות שלו שאותה איננו מכירים אך אנו מקווים להשתייך אליה, והתשובה היא ביטוי לקיווי זה.