דרך ללימוד תורה בשיטתו של ר' ישראל סלנטר

דרך בלימוד תורה

הדבר העיקרי בעבודת ה' הוא לימוד תורה, כך לימד ר' ישראל. 

לשם כך כתב את מכתב י"ח בו הוא מדריך ומפרט במספר שלבים את הדרך הנכונה בה האדם צריך לגשת ללימוד התורה.

בדברינו נלמד את עיקרי הדברים המובאים במכתב ונפרש את כוונתו.

"קניית דרכי הלימוד. הוא הפתח להיכנס בדרכי עבודתו ית"ש". 

ראשית, מעמיד ר' ישראל את החשיבות שיש ללימוד תורה קודם היכנס האדם לעבודת ה'.

מקרא

"ועל התלמוד אין להוסיף ואין לגרוע מאומה, לזאת התלמוד אצלנו כמו בחינת מקרא בימי חז"ל".

ר' ישראל מחלק את שלבי הלימוד על בסיס החלוקה של מקרא, משנה ותלמוד. בימי חז"ל המקרא, המשנה והתלמוד משמעותם הייתה כפי המכוון בשמותם. 

אך ר' ישראל עומד על כך שכיום נשתנה מעמדם, ועל כן הוא נותן פירוש חדש ומבאר את משמעותם ללומד בזמננו.

"המקרא" – הוא הכתוב, ממנו אי אפשר להתעלם ואותו צריך ללמוד בשלמות. ואם בזמן חז"ל המקרא היה חמישה חומשי תורה, כיום גם התלמוד בבלי וירושלמי, וכן כל דברי חז"ל במדרשים – הם בחינת מקרא. 

המשמעות של היותם של כל האמורים לעיל "מקרא", היא כי מהם אין לגרוע ועליהם אין להוסיף. הלומד מוכרח ללמוד אותם בשלמות בלא יכולת להתעלם או ללמוד באופן חלקי את דבריהם. כל דבריהם חשובים ואמתיים.

תלמיד חכם אינו יכול להכריע מחלק אחד של התלמוד, מסכת אחת או דעה אחת. הוא צריך להביא בחשבון את כל היקף דבריהם ומתוכם להכריע. זהו דבר המשפיע על אופן לימודו, שנצרך להיות לימוד בהיקף של כל דברי חז"ל בכל מקום ומקום, תוך יכולת לקשר ולהביא ראיות ממקום למקום.

משנה

"וספרי גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים. הוא כמו בחינת משנה בימי חז"ל. אשר ביד האדם הראוי ומוכשר לכך. לחלוק ולשנות ע"פ תנאים הרצויים להכריע אם ימצא פוסק לסמוך עליו. ואולי לאדם גדול גם לחלוק כמו רב תנא ופליג".

"המשנה" בזמננו אלו הם הראשונים והאחרונים, כי בדומה למשניות בהן בית המדרש נחלק כשכל אחד סובר באופן שונה, כך כיום בדברי הראשונים והאחרונים – כל אחד שמוכשר לכך יכול להחזיק כדעה זו ולא כרעותה. וכך נראה אנו, שיש הפוסקים כדעת ראשונים אלו וחלק כאחרים. כך גם ביחס לאחרונים.

תלמוד

"ואחר הבקיאות הנוראה בתלמוד בבלי וירושלמי כו'. והידיעה הנכונה בגדולי הפוסקים כו'. וידיעת לימוד התוס' על כולנה. אז יבוא האדם ללימוד התלמוד (היא כמו בחי' התלמוד בימי חז"ל) הוא העיון הנכון לשאוב יסודות התלמוד בפרטיו ממקומות המפוזרים ולהבין ולהורות כדת… וזאת היא שימוש ת"ח. וקרא ושנה ולא שימש ת"ח הרי זה ע"ה".

"התלמוד" הוא ממש בחינת התלמוד כפי שהיה. התלמוד מופיע כבית מדרש שנושאים ונותנים בו תלמידים ורבותיהם, מקשים ומפרקים זה עם זה בסוגיות כשעל ידי כך רוכשים את דרך הלימוד והפסיקה הנכונה.

באותו אופן התלמוד מתקיים בזמננו – אחר הלימוד של כל דברי חז"ל וכל התורה כולה צריך הלומד ללכת ולשמש תלמידי חכמים, לדעת מהו הכובד שיש לתת לכל דבר וכיצד לשקול את הדברים ולהכריע ביניהם. לצורך כך לא מספיק לדעת, נצרך גם שימוש תלמידי חכמים. קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ.

זהו ההיקף השלם שרצה ר' ישראל מתלמידיו: מקרא- משנה- תלמוד.

את כל העמל הגדול הזה כיוון ר' ישראל כפי שכותב במכתב ט"ו – שבלימוד ועיון התורה מתחבר שכל התורה לשכלנו.

עלינו לדעת כי לעולם שכל התורה יהיה שונה לפחות בחלקו משכלנו, שאם לא כן לא היה צריך הבורא לומר ולתת את התורה. התורה באה במקום בו האנושי חושב אחרת ממנה.

כדי ששכל התורה יתאחד עם שכלנו, עלינו לשלוט בכל ההיקף הגדול שבתורה בלי לפסוח על אף דבר חז"ל, כפי שאמר ר' ישראל כי כל דברי חז"ל הם בחינת מקרא. את כולם חייב הלומד ללמוד.

מאידך, זקוק הלומד גם לתקיפות הדעת בשביל להכריע בין דעה לדעה ובין דבר לדבר. אלו לא דברים הכתובים במפורש, להכרעה נצרכות ראיות וסברות נכונות. 

אלו שתי תנועות סותרות – מצד אחד ידיעה מוחלטת בכל נושא ועניין, כשאין מקום לשכל ולחשיבה עצמאית בשום נושא – לכל דבר צריך מקורות, ומאידך חייב הלומד את תקיפות הדעת להכריע. את זה הוא רוכש על ידי שימוש תלמידי חכמים.

לכך דרוש גם אומץ: לומר דבר על פי שיקול הדעת העצמית כשבו זמנית הלומד יודע כי ייתכן שהוא אינו צודק, תמיד ייתכן שימצא ראיות הפוכות או מקור שונה שיפריכו את דבריו.

זהו החינוך אותו חינך ר' ישראל במטרה לגדל בני תורה.

נחזור למכתב י"ח בו מפרט ר' ישראל עוד שני שלבים בדרך הלימוד.

חידוד השכל – מידות

"ועל כל אלה חידוד השכל, וההתבוננות דרכי המידות לידע דרכי הנטייה. למען ילך השכל ישר דרכו".

חידוד כלי החשיבה כדי לעשותם חדים וברורים זו עבודה שנעשית על ידי לימוד משותף בין הלומדים, הניצוח והוויכוח. 

אך כאן חשוב לר' ישראל להזכיר שבזה צריך האדם להתבונן בדרכי מידותיו. כי הניצוח יכול 'ליפול' למקום של אגו ותאוות ניצוח המקלקלת את השכל הישר. הוויכוח צריך להישאר נקי מפניות. 

כך נבחין לעיתים כי אדם שבא לברר עניין, אם טרם אמר את דברו והוא בשלב של גיבוש דעה, נכון הוא לקבל כל תיקון או הערה. אך לאחר שהעמיד את דבריו הוא יילחם על דעתו בחירוף נפש. וזו נטייה מהשכל הישר. 

יראת שמים

"ויראת ד' היא אוצרו. לקבל עול היגיעה. להעמיק בתורת ה' ית"ש". 

מה עניין יראת ה' ליגיעה בתורה?

היגיעה תבוא דווקא אחר שהאדם למד ויודע הכול. הלימוד קודם הידיעה הוא לימוד במובן ברגיל. ההעמקה בלימוד היא התנועה שבאה לאחר הידיעה. 

היכולת לעשות זאת – לתת אמון שיש בתורה משהו נוסף, רובד עמוק יותר – נובעת מיראת שמים. היראה במובן זה היא התפיסה שהתורה גדולה ממני, ותמיד יש מה להעמיק ולמצוא בה עוד ועוד. 

זהו קב החומטין שהלומד צריך לערב בתוך התבואה–התורה. כל גרגר וגרגר של תבואה זקוק לחומטין שישמור עליו. כך התורה ללא יראת שמים–ההעמקה, אינה מתקיימת וראוי שלא היה מעלה לעליית הגג – שלא היה לומד אותה. 

בלא העמקה, התבואה–התורה תירקב והאדם יאמר פשטים ופסקים שלא היו ולא נבראו, מתוך טעות.

דיבוק חברים

"גם בדיבוק חברים ובפלפול התלמידים בשובה ונחת".

לסיום חשוב לר' ישראל להזהיר את הלומד המעיין והחכם. כי דווקא משום שהוא מגיע לפסגות בתורה ולעומקים שרבים לא הגיעו אליהם, הוא נזקק לחבר, אדם עמו הוא יחלוק את מעמקיו. אם לא יעשה זאת הוא עלול ליפול וללכת למקומות עקומים ומסוכנים. הישרות נשארת אצל האדם רק על ידי דיבוק חברים.

את כל התהליך הזה ר' ישראל מלמד למען יהיו מעמקי כוונת הבורא כפי שמופיעים בתורה בתוך תוכי האדם התלמיד חכם.