צורת הישיבה

גדלות בתורה זו מטרת הישיבה

לקראת חג השבועות – יום מתן תורה, נעמוד על שני נושאים שיש בהקשר של עם ישראל והתורה.

האחד – השייכות לתורה, והשני – עצם לימוד התורה בפועל.

שייכות לתורה אינה מתבטאת דווקא על ידי לימוד תורה בפועל, אלא היא מידה מיוחדת בנפש של שייכות לתורה.

מידה זו שייכת לארבעים ותשעה ימים שקודמים ליום מתן תורה, שהם כנגד מ"ח קניינים שהתורה נקנית בהם.

וכך אומר הסבא מקלם – כל מ"ח המעלות שישנן, הן מעלות עצמיות אך מסובבות את המעלה העיקרית שהיא התורה. כל המעלות הללו מכינות את האדם להיות בעל נפש יפה הראויה לתורה הקדושה.

התלמוד הוא המעלה הראשונה, אך גם אותו מתאר ר' ישראל כמעלה בנפש ולא כמעשה טכני. בדומה לשמיעת האוזן שהיא מעלה נפשית של הקשבה פנימית לאחר, ולא מעשה טכני של שמיעת שיעור בלימוד. כך מתפרשים גם כל מ"ח הדברים.

ייעוד הישיבה

צורת הישיבה חשובה לאין ערוך. הסדרים הצפופים והאווירה הסובבת אך ורק סביב תורה, הדחיסות שיש באוויר, כשהכול מלא בתורה ובתפילה – זו הצורה שישיבה צריכה להתנהל בה ואין לשנות אותה.

אך יש לזכור כי ישיבה נועדה להצמיח גדולי עולם, זו מטרתה ומכאן נגזרת צורתה.

אך השייכות לתורה אין היא מטרת הישיבה ולא תפקידה. השייכות לתורה היא נחלת כל יהודי ויהודי גם אם אינו בן ישיבה. לכך צריך חינוך אחר. 

כשאנו משתמשים בטעות ב'ישיבה' כדי לתת שייכות לתורה, אנו פוגעים בייעוד שלה ומחלישים את הייעוד האמתי שהוא לגדל גדולי עולם. אנו משתמשים ביצירה המופלאה – הישיבה, למטרה אחרת מזו שהיא מיועדת לה.

אין יהודי שאין לו שייכות לתורה, כשמנגד לא כל יהודי עתיד להיות גדול עולם. 

שייכות לתורה וגדלות בתורה הן שני נושאים, אומנם קשורים, אך שונים זה מזה.

שייכות היא תנאי לגדלות בתורה. בלעדיה לא שייך להגיע לגדלות. אפילו אם תחסר לאדם ולו מעלה אחת ממ"ח קניינים, אין לו אפשרות להגיע לגדלות בתורה, וכדברי הסבא מקלם – מ"ח קניינים מסובבים את המטרה העליונה ומכינים את האדם אליה.

כבוד בתורה

בין פסח לעצרת מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי ר' עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה, והירושלמי מוסיף שלא נהגו כבוד זה בזה בתורה.

אפשר היה לחשוב שהתביעה עליהם הייתה חסרון במידות – לא נהגו כבוד זה בזה. 

אך האם יעלה על הדעת שלתלמידי ר' עקיבא הגדולים היה חיסרון כה פשוט במידות? נוסיף ונשאל, מדוע דווקא הם מתו מכל אלו שהיה להם חיסרון במידות? ולמה דווקא בין פסח לעצרת? ומה הדגש על שלא נהגו כבוד – "זה בזה"?

'תלמידי ר' עקיבא', מודגשת עובדת היותם 'תלמידי', שם היה החטא. 

מהו תלמיד? התלמיד מוסר נפשו לדקדק בשמועתו של רבו בדיוק רב. דקדוק זה לעיתים הוא הגורם לזלזול של תלמיד אחד בשני, משום שכל אחד מתבצר בהבנה האישית שלו תוך זלזול בהבנת החבר.

דווקא בתורת תלמידי ר' עקיבא – יש עליהם תביעה. האכפתיות שהייתה להם לדברי רבם חשפה זלזול דק של אחד כלפי השני.

אך נשאל בכל זאת, כיצד הם לא התעוררו להבין שאם הם מתים, ישנה עליהם תביעה? התשובה היא – שהם אכן התעוררו, אך פירשו בטעות כי התביעה עליהם היא שלא דקדקו מספיק בדברי רבם. וכך דקדקו יותר ומכך זלזלו יותר, וכך הייתה התביעה עליהם גדולה והם המשיכו למות.

דבר זה התרחש דווקא בין פסח לעצרת, תקופת גילוי התורה. התורה היא התפיסה שמעבר לאמת של האדם.

דבר זה למדנו ממחלוקת בית שמאי עם בית הלל. בית הלל סברו שבית שמאי טועים בנידון של צרת ערווה. הם היו נחושים בדעתם עד כדי כך, שסברו כי אם בית שמאי מחזיקים כדעתם, בניהם ממזרים. למרות הביטוי החמור שיש בכך והדעה שיש כאן איסורי כרת, בכל זאת הם תפסו את דברי בית שמאי כתורה. הם הבינו שתורה היא מעבר לתפיסה האישית שלהם בתורה, וכך, על אף שהיו בטוחים בצדקת דעתם, בכל זאת דעת החולקים הייתה גם כן תורה ויש לכבדה.

הוא הדבר שעם ישראל קיבל בשבועות – מתן תורה. 

כך אומר המדרש – שלכך כתוב "אנוכי ה'", שאף שכל אדם מישראל שמע את דברי ה' באופן שונה ואחר, בכל זאת כולם הם 'אנוכי', כולם באו ממנו. זהו ה'מעבר' לתפיסה שלי באמת שבתורה. 

אם כן, תלמידי ר' עקיבא שלא הגיעו לדרגה זו – שדברי חברם, גם כשהם מנוגדים לדעתם בכל זאת ראויים להערכה בהיותם תורה, לא הגיעו לשבועות, הם נעצרו בין פסח לעצרת. הייתה חסרה להם ההכנה הנפשית שנצרכת למתן תורה, כך הם נשארו 'בדרך' ולא הגיעו ליום מתן תורה. 

כשחלילה ישיבה מנהלת מחלוקת בצורה אלימה ולא ראויה, הבעיה אינה המחלוקת, אלא החיסרון העמוק של חוסר ההבנה בכך שגם כשאני חושב שהשני טועה, עדיין דבריו תורה וצריך לנהוג בו כבוד. אם לא כן, ואין את הכבוד האמור אחד לשני, אין שייכות לתורה.

כשחז"ל אומרים שבית הלל נהגו כבוד בבית שמאי אף שסברו בצרת ערווה שבניהם ממזרים, חשוב להבין כי נהיגת הכבוד היא חלק מצורת המחלוקת. זהו אינו כבוד על אף שנחלקו, אלא כך נחלקים – 'האמת שלי היא עד הסוף, אך דברי השני תורה הם'. זו גדלות בתורה וזו ההכנה הנצרכת לתורה.

אין זה "דרך ארץ קדמה לתורה", אלא צורת הלימוד עצמו שאמור להתנהל כך. זו הסיבה שתלמידי ר' עקיבא, דווקא מתוך לימודם המסור והעמוק נדרשה מהם נהיגת הכבוד באופן האמור.

על האדם לבנות את עצמו באופן זה של גדלות בתורה ושייכות לתורה. אלו שני דברים הקשורים זה בזה, וחוזרים כל הזמן ועומדים לפתחה של עבודת האדם.

שייכות לתורה היא דבר גדול המתקיים מחוץ לכותלי הישיבה, אין יהודי שאין לו שייכות לתורה. 

כך ר' ישראל ניסה לעשות מהלכים רבים כדי שלכל אדם תהיה שייכות לתורה, ובכללם גם בעלי בתים העוסקים במלאכתם ואינם שוהים בישיבה. 

מנגד, לישיבה ישנו תפקיד מיוחד, בה הכול נעשה בגדלות. וכך מתארים תלמידי ר' ירוחם את הדברים שהישיבה הייתה בנויה מהם: לימוד תורה, לימוד מוסר, עבודת התפילה ועבודת המידות. כל אחד מהדברים הללו מתואר בגדלות מופלאה. 

גם עבודת המידות הייתה בגדלות, העיקר בה היה לעבוד על "והצנע לכת עם אלוקיך". וכך גם המשגיח היה אומר, שאם היה בונה ישיבה, היה רוצה לשים עליה שלט גדול בו ייכתב – "הצנע לכת עם אלוקיך". זו גדלות וזהו תפקיד הישיבה.

אך חשוב לזכור כי שייכות לתורה צריכה להתרחש בכל מקום, גם מחוץ לכותלי הישיבה.