כלל ישראל, "מאמינים בני מאמינים", אמונה המושרשת בהם בטבעם. כך גם אמר הקב"ה למשה בוודאות – עם ישראל יאמינו למה שתאמר להם בשם ה'.
אם אכן זהו טבע שני באיש הישראלי, מה העבודה שלנו באמונה?
אמונה היא אמנם תפיסה שכלית, היא תבונית, אך נקודת המוצא שלה אישית וסובייקטיבית.
תבונה ואמונה
כלל ישראל, "מאמינים בני מאמינים", אמונה המושרשת בהם בטבעם. כך גם אמר הקב"ה למשה בוודאות – עם ישראל יאמינו למה שתאמר להם בשם ה'.
אם אכן זהו טבע שני באיש הישראלי, מה העבודה שלנו באמונה?
יתרה מכך, אמונה היא דבר שצריך לבחור בו. כמו שכותב ה"דעת תבונות" בנושא יחוד ה' – "אם היו זוכים במעשיהם ומכירים באמת ועוזבים אורחות השקר, אז הייתה האמת מתגלה אליהם… והנה ה' יתברך מתגלה אליהם מצד עצמם". האדם צריך לבחור באור הגנוז, ואז ה' מתגלה אליו מתוך המקום והמצב בו הוא בחר להיות.
בשונה מההתגלות במצרים, שם נכנס ה' למקומם והתגלה אליהם, בעבודה שלנו האדם צריך לבחור במקום של אמונה, רק כך מתגלה אליו ה', מתוך בחירתו. האמונה היא דבר שיש לבחור בו.
מה היא אם כן אותה בחירה? אם האמת היא כזו במובן עובדתי, מה המקום והערך שיש לבחירה? איך בוחרים בדבר שהוא אמת?
החכמה-התבונה היא תפיסה אובייקטיבית, כזו שאפשר ללמד אותה לכל אדם. גם התפיסה בה היא בצורה שהאדם מגלה את הדבר הקיים. הוא "רק" מתוודע לעובדה הקיימת, כמו מתמטיקה, כמו מדע. האדם חושף ובעצם "נחשף" לדבר האובייקטיבי.
זו הסיבה שאפשר להביא ראיות למחשבות חכמה ולאמיתות מסוימות.
האמונה היא שונה. אמונה מתחילה מפנייה ישירה של הקב"ה לאדם, זו תפיסה אישית, קיימת רק בעולם שלו. האמונה קיימת כתפיסה סובייקטיבית באדם.
ראיות על קיומו של הבורא ייתכן שישנן, אך במובן זה יש להן תפיסה משותפת גם עם דתות אחרות – עם כל אדם שייחשף לראיות שמנכיחות את האמת העובדתית.
כלל ישראל יש לו אמונה שונה. תחילת האמונה הופיעה כפנייה אישית ומעשית, זו שנאמרה לאברהם אבינו – "לך לך מארצך" וכו', זהו דיבור אישי מהקב"ה שמדבר אלי ורוצה ממני משהו.
אמונה היא אמנם תפיסה שכלית, היא תבונית, אך נקודת המוצא שלה אישית וסובייקטיבית.
כמאמר הכתוב: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים וה' האמירך היום להיות לו לעם". הקב"ה בחר בנו – הפריש, הבדיל, כמו שמפרש רש"י. הוא בחר בנו ואנו בו. זהו היחס שמקיים את האמונה.
כך כנגד הבחירה שאנו מזכירים בברכה לפני קריאת שמע – 'הבוחר בעמו ישראל', אנו בוחרים בו – 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. זו בחירה של עם ישראל שבאה על רקע הבחירה של הקב"ה – הפנייה שלו לישראל.
את הבחירה הזו אי אפשר לתרגם למשהו אובייקטיבי ש"נכון" לכולם. 'רק אתכם ידעתי' אומר ה', רק אותנו הוא מכיר. לכן, 'אפקוד עליכם עוונותיכם'. הקב"ה מעניש אותנו בצורה אחרת. "שכר ועונש" אצל כלל ישראל באים מתוך היחס הייחודי שלו עם הקב"ה. "שכר ועונש" אינו מושג פילוסופי אובייקטיבי, הוא קיים רק בתוך הקשר האישי של ישראל והקב"ה.
זו נקודת הבחירה שלנו. לבחור בהסתכלות שהקב"ה מדבר אלי דרך מה שקורה לי. שהדבר שקורה לי הוא מסר מה', הדברים לא קורים כמובנים מאליהם, כמו שהדברים לא קורים כמשהו אקראי.
חשוב להבין, זהו דבר שמלכתחילה כך הוא בנוי – "גילוי הייחוד" הוא אישי בשבילי, כך גם שכר ועונש ותחיית המתים, כל אלו תכני אמונה, אך הם קיימים רק במישור האישי-סובייקטיבי.
הבנה זו תבאר לנו את הקל וחומר שעשה משה כשה' שלח אותו לדבר עם פרעה ולצוות עליו להוציא את ישראל ממצרים.
משה טוען לקב"ה: 'הן ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה' – אם ישראל לא שמעו אלי, ודאי פרעה לא ישמע. זהו קל וחומר, אחד מעשרה קל וחומר הכתובים בתורה – אם ישראל לא שמעו אלי קל וחומר שפרעה לא ישמע אלי.
אך זהו קל וחומר מוקשה – הרי ישראל לא שמעו 'מקוצר רוח ומעבודה קשה', כמאמר הפסוק, ואם כן – איך הסיק מתגובתם מה תהיה תגובת פרעה?
קל וחומר זה יתבאר מתוך דברינו –
אמונה, כאמור, היא תפיסה וחוויה אישית. לכך היא עומדת בניסיונות, אי אפשר להפריך חוויה אישית. לעומתה, חכמה-תבונה, זו שנשענת על ראיות, עלולה להיות מופרכת משאלות וקשיים. דווקא האובייקטיבית שלה עומדת לה לרועץ, זוהי חולשתה.
כשהרמח"ל מדבר על אדם הראשון, הוא אומר כך: 'חכם גדול היה, והיה חוקר בחוכמתו על זה כראוי, והיה יודע אמיתתו של דבר מצד עצמו. ואם היה עומד באמונתו ולא מתפתה, הייתה מתחזקת בליבו האמונה הזאת'.
נשאלת השאלה, מדוע שינה הרמח"ל בלשונו מ"חכמה" ל"אמונה"? למה לא המשיך כך – אם היה עומד "בחכמתו" ולא מתפתה וכו'?
לאור האמור לעיל, זו סיבת השינוי – חכמה לא יכולה לעמוד בפני ניסיונות. אמונה, לעומתה, היא זו שלא שייך לפתות אותה, לא שייך להפריך אותה. רק אמונה כזו שהכל מדבר אלי, שהכל מתייחס אלי באופן אישי, היא זו שיכולה לעמוד בפיתוי ובניסיון.
הרמב"ם קורא לאמונה – ידיעה. על אף שהאמונה היא אישית וחווייתית, בכל זאת מחשבת האמונה מתקיימת בכלים שכליים, הגיוניים, אך זוהי אינה הזדהות עם ה"היגיון הקיים", אלא מתקיימת בחירה בהיגיון כמשהו אישי וסובייקטיבי.
כעת נבין את הקל וחומר שטוען משה לקב"ה –
משה טוען: עם ישראל דיברתי מתוך אמונה על כך שה' רוצה אותם, מעוניין בהם, ובכל זאת הם לא יכולים לעמוד בניסיון. פרעה, לעומתם, שאצלו הדיבור יהיה לא כאמונה אלא כ"עובדה", שהרי לא קיימת אצלו הפנייה האישית מאת ה', קל וחומר שלא ישמע.
בהבנה זו מונחת לפתחנו עבודה, זהו בסיס לכל מחשבת אמונה. כמו שאומר הרא"ש ב"אורחות חיים" – 'מי שאינו מאמין ב'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', אף ב'אנוכי ה" אינו מאמין'. כי הבסיס הוא כאמור, הפנייה האישית והרצון שלו בנו. רק על גביהם נבנית ומתקיימת התפיסה השכלית של ייחוד ה'.
החוויה האישית אינה סוף העבודה, בבחינת ו"השבות אל לבבך", אלא היא הבסיס לכתחילה.
אמונה לא יכולה להתגלות ב"צורה מדעית" וכמשהו אובייקטיבי. היא אינה ידע ולא ראיות, היא מתחילה מהשמיעה האישית שלנו. זהו קודש הקודשים שאנו צריכים לשמור עליו. זו בחירה והחלטה שלנו לבחור להאמין.
באופן המעשי אנו יכולים להתחיל להפנים את זה דרך ברכות הנהנין – אם נתבונן ונתייחס לכל מה שיש לנו כדבר שנוצר בשבילנו, נחווה את מציאות ה' בעולם.
כשיש לנו כיכר לחם – היא נוצרה בשבילנו, גם העובדה שיש עוד מאות ככרות דומים לה, לא הופכת אותה לעובדה אובייקטיבית, עלינו לראות בה משהו אישי – בשבילנו.