אמונה בכל דבר ודבר בחיים
בבואנו לעבוד על אמונה, עלינו להבין את המרכזיות והחשיבות שהיא אמורה לתפוס בחיינו. בנוסף, אנו צריכים לברר את האופן בו נהפוך את האמונה לכזו.
באופן מפתיע, הדימוי אותו אנו צריכים לראות מול עינינו הוא היצר על שלל צורותיו. היצר תופס מקום מרכזי בחיינו, באופן שבו הוא צץ ומופיע מכל סמטה ורחוב, בכל סיטואציה שוב תהיה לו נוכחות המזכירה את קיומו.
כשהרמב"ם מורה על אהבת ה' ובכלל זה לימוד ועיסוק בתורה בכל עת, הוא בוחר לדמות את אהבת ה' לאהבת אישה.
וכך כותב הרמב"ם: "כיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שציוונו: בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל: כי חולת אהבה אני. וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה".
הדימוי של הרמב"ם בא להנכיח את הנקודה הזו – כח האהבה הוא כזה שתופס מקום כל כך מרכזי אצל האדם, שבכל מהלכו בחיים ייזכר באותו מושא אהבה. וכמו ביצר, שהוא המוכר בחיים האנושיים כנוכח בכל מקום, עד כדי כך שכל מעשה מזכיר אותו, ובכל סיטואציה ישנן תזכורת ונוכחות לאותה תשוקה. כך צריכה להיות אהבת ה' בחיי האדם.
ולענייננו, אמונה אף היא נזכרת בשפה של אהבה. כמו שמצינו בברכת קריאת שמע: "להודות לך ולייחדך באהבה" וכו'. כח האמונה צריך לנכוח בחיינו כמו כח אהבה – שכל דבר ועניין שיש לנו או שאנו נתקלים בו יזכיר לנו את האמונה שלנו ב-ה'. עיקר האמונה הוא לא שהכל מוסבר אלא שהכל מוזכר.
נחדד יותר, רצון עשוי להיות מרכזי בחיינו מתוך המקום הרגשי העמוק שהוא תופס בנפש שלנו. אך באמונה לא זו הבקשה – שהיא תהיה עמוקה כל כך עד כדי כך שתמיד נזכור אותה, וכל מצב יזכיר אותה. הדרישה היא לייצר באופן אקטיבי ראייה כזו ומבט כזה שבכל מקום נייצר הקשר-זיכרון בין הסיטואציה לאמונה.
אם הדרישה הייתה כמו האופן הראשון – שהאמונה תהיה כל כך עמוקה באדם עד שייזכר בה בכל מקום, הציווי על האמונה לא היה ציווי אלא תיאור מצב.
כשאדם רואה בכל מקום את האמונה בה', הוא בונה את הלב שלו ככזה המאמין. לב אינו רגש, ואכן אפשר לבנות אותו על ידי התבוננות בכל מצב בחיים שלנו באופן הנכון.
אהבה ואמונה אינם אותו המושג, אבל הם באותו מקום – בלב – במרכז.
ה'נפש החיים' מביא את חז"ל שעומדים על ההבדל בין מח ללב. כשהמח הוא עליון והלב הוא המרכז. במח ישנן הידיעות הנכונות, האמונה היא בלב, היא לוקחת את הידיעות שהאדם כבר יודע, והופכת אותן למרכזיות. אמונת הלב – נבנית על ידי האדם, בכך שהוא רואה בכל מקום ובכל דבר בחייו את הדברים שהוא כבר יודע – כך הוא בונה אמונה בליבו.
האמונה והיצר נאבקים על המקום המרכזי של האדם. האם המרכז יהיה יצרים ושאיפות גשמיות, או שמרכז חייו יעבור דרך מבט האמונה.
מתוך הבנה זו בעבודת האמונה, נוכל לומר כך:
הראשונים דנים האם אמונה היא מצווה או לא. ההסבר בדעה שאמונה אינה מצווה, הוא כי אין ציווי כשאין מְצַוֶה. כלומר, אם העניין באמונה הוא לברר את ה'נקודה הראשונה' בדבר הימצאותו של ה', לא שייך בו המושג ציווי, שהוא בא אחרי ידיעה שיש מְצַוֶה. אך כדברינו, שהאמונה היא ההנכחה בתוך החיים על כל צעד ושעל, בוודאי שהיא מצווה.
הרמב"ן בסוף פרשת בא אומר: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון".
פרושו, כי האדם מחויב באמונה זו, ובלעדיה אין לו חלק בתורת משה. שיאמין בכך שהטבע לא קובע את גורל האדם. כוחות הטבע בוודאי קיימים, אך האם הם ישמשו לטובת האדם או לרעתו, הכל בגזירת עליון, אין המקרה יקבע את גורלו של האדם.
על גורלו של האדם ישנה השגחה, ומקרי הטוב והרע תלויים במצוות ובעברות של האדם. האדם צריך לחשוב על הקורות אותו במושגי שכר ועונש, לדעת שהכל תלוי באדם עצמו – במעשיו.
אומנם ישנן עוד הנהגות חוץ משכר ועונש. כמו שהרמב"ן עצמו כותב בספר איוב – שהתווכחו איוב וחבריו האם הרעה שבאה על איוב הגיעה מחמת מעשיו, כשחבריו עונים לו שמחמת מעשיו באו, ואיוב עצמו טוען שלא עשה כל רע.
ואומר הרמב"ן שצדק איוב. וכמו שאומר הפסוק: "ויאמר ד' אל השטן השמת ליבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע, ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבולעו חינם".
זאת אומרת שהרעה הגיעה לאיוב אכן חינם – שלא מחמת מעשיו. ובכל זאת אומר הרמב"ן שהמבט העיקרי הוא שהכל קורה לאדם מחמת שכר ועונש.
הגמ' דנה האם איוב היה או לא היה. הדיון כמובן לא עובדתי-היסטורי, האם היה או לא, אלא האם ייתכנו מקרים שלא קורים על פי שכר ועונש. כאן נחלקו השיטות: האם לא ייתכנו מקרים כאלו ואיוב לא היה, או שהיה וזו הנהגה רחוקה ולא שגרתית.
וזו העבודה שלנו – לתת מקום מרכזי לתפיסה בה העולם מתנהל כולו באמונה, בטוב ה' ובשכר ועונש.
זאת, כשהשכר והעונש אין פירושם לעשות חשבונות שמים, שלנו ושל אחרים. אלא כדבר המניע אותנו באופן מעשי בתוך החיים.
