מסיפורים לא בונים שאיפות

שאיפה ושינוי

שאיפה לשינוי היא יסוד בחיי האדם עובד ה'. 

עובד ה' חש כי אינו מסוגל להמשיך את המצב הקיים וכי עליו להשתנות. יחד עם זאת עלינו להבין כי רצון לשינוי באופן לא מבוקר מביא למפח נפש ולכישלון.

מהי, אם כן, הדרך הנכונה לבנות ולאמץ שאיפות באופן ראוי ומועיל?

השאיפה הנכונה אצל האדם מתחילה מהמקום של הרב בחייו. הרב מכיר את תלמידו, הוא מסתכל אליו במבט גדול יותר ממה שהתלמיד חש את עצמו. וכשהתלמיד חש ורואה את הציפייה של הרב ממנו, הדבר מתורגם אצלו לשאיפה נכונה ובריאה.

ישנן שאיפות לא הגיונית ומשכך הן אינן בריאות. למשל, מי שרוצה להיות כמו רעק"א. זו שאיפה לא הגיונית מהסיבה הפשוטה כי רעק"א לא טעה אף פעם. האם אדם זה חושב שהוא מסוגל להיות מישהו שאינו טועה לעולם? כמובן שלא. אם כן, מדוע הוא מספר לעצמו כי הוא שואף להיות רעק"א? הסיבה לכך היא כי 'לא להיות רעק"א' זהו כישלון פחות נורא מאשר לא להיות מישהו גדול אחר, אך קרוב יותר.

סיפורים אובייקטיבים על דורות עברו אינם תורמים מאומה לאדם הספציפי. סיפורים נאמרו לאדם מסוים ובזמן מסוים, ומסיבה זו הם אינם נכונים לאף אדם אחר – ייתכן שישנן סיבות מסוימות בגינן הדברים היו כפי שהיו ונאמרו כפי שנאמרו.

כשהאדם נותן לעצמו דרור לרצות ולשאוף את כל מה שהוא שומע, הוא מציב לעצמו יעדים שאינם עומדים במבחן המציאות וכך הם קורסים.

רק שאיפה שבאה מתוך מבטו של הרב כלפי התלמיד, זה שמכיר אותו אך מסוגל לראות אותו בעיני רוחו גדול בכמה מידות ממצבו העכשווי, היא השאיפה שעל התלמיד לאמץ. להפנים את מבטו של הרב ולשאוף למקום אליו מביט הרב עבורו.

זהו האופן בו הייתה קבלת התורה – "פנים אל פנים", נאמר בקבלת התורה. פנים מלשון 'פנייה', כלומר: הפנייה שלנו הייתה בתגובה לפנייתו של הקב"ה. לא  נאמר פנים אל ה', אלא פנים אל פנים. 

לקב"ה היה מראש ציור של כלל ישראל ושל תיקון העולם. הקב"ה הביט לעבר ישראל וייעד להם משהו, וכשהם הביטו לפנייה זו-לייעוד זה, זו הייתה קבלת התורה.

ישנה משמעות עצומה לתלמיד כאשר הרב פונה ומביט בו באופן אישי, הוא מבקש ומחזיק עבורו חלום גדול. זהו לא מצב בו התלמיד מביט לכיוון הרב יחד עם מאות ואלפי תלמידים כאשר אין לו כל משמעות אישית ודרישה שנבנית במיוחד עבורו.

כל אדם זקוק למבט של אדם גדול יותר ממנו. כשהאדם חושב כי ביכולתו להסתדר לבד  ואין הוא צריך מבט אחר, זו גאווה של קטנות. 

'פנים אל פנים' במובן זה, הוא מעיקרי התורה. 

ההצלחה היא לעמוד בדרישות שמישהו אחר מבקש ממני.

סיפורים על גדולי הדור מייצרים השתוממות והתפעלות, אך לא עבודה מעשית המותאמת לאדם הפרטי. לכל אדם ישנה הדרך בה עליו לצעוד. הוא אינו יכול לאמץ כל סיפור שתפס את תשומת ליבו ולהתחיל ליישם אותו. עליו להביט על עצמו דרך מבטו של הרב, כיצד הוא רואה אותו ומה הוא מייעד עבורו.

הסבא מקלם מספר כי כשהוא היה במניין מיוחד אותו יזם ר' ישראל עבורו ועבור תלמידיו, 'אמר לי דבר, רק לעצמי, ולא שמע אף אדם'. 

הייתה זו פנייה המיועדת רק לתלמיד זה – הסבא מקלם. זו הייתה אמירה הנכונה ומיועדת לו, וכפי שאמר הסבא, על עניין זה שאמר לו ר' ישראל, ארך לו עשרים שנה לעבוד וליישם.

כשישנה אמירה המכוונת רק לתלמיד, יש לו את הכוח והעוז לעבוד על הייעוד לאורך זמן.

כך, שאיפה נכונה אינה נבנית מתוך ספר ולא מתוך סיפורים. היא זקוקה למבטו של הרב המביט בתלמיד ודורש ממנו משהו גבוה ורחוק יותר מהמקום בו התלמיד שוהה באותו הרגע.