פעמים רבות נמצא כי לתלמיד אין כל קשר אישי עם הרב, הרב מעולם לא חשב עליו, הרב היה שם באופן שבו כל תלמידיו יביטו בו מלמטה למעלה ויראו את גאונותו ואולי אף יחקו אותו, אך לא היה יחס מהרב לתלמיד.
פעמים רבות נמצא כי לתלמיד אין כל קשר אישי עם הרב, הרב מעולם לא חשב עליו, הרב היה שם באופן שבו כל תלמידיו יביטו בו מלמטה למעלה ויראו את גאונותו ואולי אף יחקו אותו, אך לא היה יחס מהרב לתלמיד.
לשאוף בצורה נכונה
המילה "שאיפות" מלווה אותנו מכמעט גיל ינקות. היא מילה שמסמנת לנו את האופק, ואת הצמיחה ואת היכולת לעשות תמיד יותר ממה שאנו כבר עושים.
השאיפה היא מלווה הכרחית שלנו בהתקדמות ובצמיחה רוחנית, אך האם אנו מכירים ויודעים מהו האופן הנכון בו היא אמורה להופיע? כיצד להקשיב לה ובאיזה אופן לתת לה להוביל אותנו בבטחה?
שאיפות, כפי שהן רווחות בתוכנו, לעיתים הן מסוכנות ואף אינן פרודוקטיביות.
שאיפה תכוון אותנו למקום בו אנו לא נמצאים ברגע זה, אך הכרחי להבין היטב את האופן הנכון בו עלינו לאמץ אותה.
"פנים אל פנים" זהו התיאור של דיבור ה' למשה, שמהווה כעין רקע בו ניתנה תורה לעם ישראל.
מהו "פנים אל פנים"? פנים הוא מלשון 'פנייה' – האדם צריך לפנות אל הבורא.
'פנים אל פנים' מתאר 'פנייה' של ישראל ל'פנייה' של הקב"ה. לא נכתב פנים אל ה' אלא פנים אל פנים. כלומר, הפנייה שלנו אינה לה' כמקור, אלא אנו פונים לפנייה שלו. זהו מצב קבלת התורה, וזהו המצב שנמשך תמיד ביחס של קבלת תורה גם מרב לתלמיד.
כשישנה שייכות לרב וממנו אני רוצה לקבל תורה, נצרכת בראש ובראשונה פנייה אלי מצידו של הרב – הווי אומר: לחשוב עלי. רק לאחר שיש לי ודאות ביחס לכך אני יכול לפנות אליו ולקבל את מה שיש לו לומר לי.
הפנייה של התלמיד היא פנייה לפנייה של הרב אליו – פנים אל פנים.
הרב לא מכיר את התלמיד בצדדיו הפחות יפים, הוא מכיר אותו כפי שהוא נראה לו בבית המדרש ובאזור בו הוא רוצה להתקדם ולהצליח. במצב זה יש לרב דרישות מהתלמיד, להתקדם ולהגיע רחוק יותר מהמקום בו הוא נמצא.
אך התלמיד, לעומת זאת, שמכיר את עצמו לפניי ולפנים, יודע שעליו להתמודד עם קשיים שונים ועם מהמורות בדרך, אך הרב סימן לו את הפסגה אליו הוא מכוון אותו להגיע. וכך, למעשה, את האנרגיות ואת הכוח להתמודד התלמיד מגייס מתוכו, וכך הוא צועד לעבר הפסגה אותה סימן לו הרב.
זהו ציור של שאיפה המתקיימת באופן מציאותי ורציונלי, ולא כדמיון פורח באוויר שאין לו שום תפיסה מציאותית. השאיפה היא למה שהרב חשב וייעד לו.
פעמים רבות נמצא כי לתלמיד אין כל קשר אישי עם הרב, הרב מעולם לא חשב עליו, הרב היה שם באופן שבו כל תלמידיו יביטו בו מלמטה למעלה ויראו את גאונותו ואולי אף יחקו אותו, אך לא היה יחס מהרב לתלמיד.
כך התלמיד מעולם לא חווה את החוויה שמישהו חשב עליו, מתכנן עבורו משהו, רואה אותו בצורה מאירה וגבוהה יותר מכפי שהוא רואה את עצמו.
במקומות רבים אם לתלמיד לא תהיה בעיה קשה הוא לא יחווה יחס אישי, הוא רק יהיה יחד עם כולם – מביטים כלפי מעלה לרב.
מצב כזה מזמין שאיפות לא מציאותיות ופורחות באוויר, אין להן שום נגיעה עם המצב הקונקרטי של התלמיד.
אנו ניזונים פעמים רבות מסיפורי הוד על אנשים גדולים. הסיפורים אכן מעוררי השראה, אך אין להם שום מגע מדויק עם מצבנו, וכך הם אינם מסוגלים לקדם אותנו באופן ראוי.
במצב זה, הסיפורים הם כמו תופעות להתבונן בהן, אך לא להיבנות על ידם.
לפעמים הדבר חמור אף יותר. הסיפורים אינם נכונים או נכונים חלקית. לדוגמא – אנו מכירים את המשפט "בתחילה רציתי לתקן את העולם, משראיתי שאני לא מצליח רציתי לתקן את העיר, כשגם זה לא הצליח עברתי לתקן את משפחתי, וכשגם זה לא הצליח פניתי לתקן את עצמי".
המשפט מצוטט מפי כמה וכמה מגדולי הדורות. אך האמת היא שזהו משפט הכתוב על מצבתו של בישוף ערל באנגליה.
לא ניכנס לבירור עובדה זו, אך זהו סיפור הממחיש יותר מכל כמה הסיפורים המצוטטים עצמם לוקים בחסר.
אם כך, כיצד נרצה לבנות על סיפורים כאלו שאיפות וכיווני דרך עבורנו?
שאיפות מוגזמות אינן מקדמות את האדם לשום מקום. לשאיפות מוגזמות ישנו אף הסבר מדוע הן קורות.
כאשר אדם שואף להיות רעק"א, עליו להבין כי רעק"א אינו יכול לטעות. ואם הוא שואף להיות כמוהו עליו להיות – 'לא מסוגל לטעות'. האם זה הגיוני? כמובן שלא. אם כן, מדוע הוא שואף לכך? מדוע הוא אינו שואף להיות אדם גדול אחר? התשובה היא שלהיכשל להיות רעק"א, זהו כישלון נעים יותר מלהיכשל להיות אדם גדול אחר.
ישנו מנגנון שמרחיק ומגזים את השאיפות דווקא משום שהאדם כבר מכין את הכישלון המפואר, ומחפש את הקרקע הנוחה להיחבט עליה.
שאיפה נכונה באה מתוך מבט של רב שחושב על התלמיד, באופן אישי, לא כתלמיד מתוך רבים אחרים, אלא כפנייה אישית אליו. כך האדם יכול לפנות לפנייה זו, לממש אותה ולהיבנות על ידה כראוי. זוהי הצורה בה התורה מתקבלת.
צורה זו נותנת אף כוח לתלמיד לעבוד ולהתמודד עם דרישת הרב ממנו.
הסבא מקלם סיפר כי בעת שהותו עם ר' ישראל במניין מיוחד שעשו יחד בימים נוראים – 'אמר לי ר' ישראל דבר לעצמי ולא שמע שום אדם'. ועל דבר זה סיפר כי לקח לו לעבוד עשרים שנה.
ר' ישראל אמר לו דבר שהיה מיועד רק אליו, דבר שנאמר מתוך מחשבה של הרב על התלמיד. אופן זה של אמירה העניק לו גם את הכוח לעבוד על דבריו עשרים שנה, כדבריו.
מלשמוע סיפורי הוד על דורות עברו לא עובדים עשרים שנה! ואם בכל זאת רוצים לעבוד, הדבר אף יכול להיות מסוכן ובלתי ראוי לתלמיד המסוים.
הדברים אינם מכוונים דווקא לרב, שהוא זה שצריך לפנות פנייה אישית וישירה לתלמיד.
הדברים אף אמורים כלפי התלמיד עצמו, עליו לבוא ולחפש את הפנייה של הרב אליו, ואליה להתייחס.
עלינו לזכור כי שאיפות הן דבר נצרך, ועלינו להתייחס אליהן כרצון להשתנות ולא לגדול. השינוי הוא מילת המפתח. על מנת להשתנות צריך להתאמץ ולהתקדם מהמקום בו נמצאים.
על האדם לייקר את תחושת ה'אי נחת' שהוא חש במקומו, על מנת לחפש את השינוי שיקדם ויפתח אותו.
זו צורה ראויה ונכונה של שאיפות – 'פנים אל פנים'.