בעבודה רוחנית אין מקום למטרות ויעדים

לגדל אדם

בתחומים רבים העולם התקדם ומשיג תוצאות רבות. הדוגמא לכך הוא תחום הספורט, היום אנשים רצים מהר יותר ומסגלים לעצמם יכולות פנומנליות, מה שלא היה בעבר. 

עובדה זו מוכיחה כי העולם יודע היטב כיצד לחנך ולאמן את החניכים על מנת להשיג תוצאות טובות והישגים מרשימים.

לעומת זאת, החינוך לתורה אמור להתנהל באופן שונה. בלתי אפשרי לחשוב כי הוא חולק את אותה הדרך והפרקטיקה כשאר הישגי העולם שבחוץ.

לעיתים אנו חוטאים ומשתמשים באותו מטבע של העולם מבחוץ גם ללימוד התורה. ובדומה לתחומים רבים בהם הדרך לחנך ולהוציא מהאדם את המירב היא על ידי הצבת מטרות ויעדים מוגדרים, כך בנושאים רוחניים לעיתים אנו מציבים מטרות ויעדים, כמו לסיים מסכת או להצליח להתפלל תפילה שלמה בכוונה וכדו'.

עלינו להתבונן בכך ולהבין כי דבר זה מקורו בטעות.

כשאנו מסמנים מטרה ויעד אליהם אנו רוצים שיגיע האדם, אנו אכן משיגים את היעד אך משאירים את האדם לכשעצמו מבחוץ. 

אולי נשיג אדם המסוגל לרוץ מרחק מסוים או להרים משקל מסוים, אך קומת האדם ואישיותו לא יהיו בסיפור. 

הדבר מובנה באופן כזה שכשישנם יעד ומטרה חיצוניים אין עסק עם האדם, וכשהעסק הוא האדם אין הדבר מדיד ואין יכולת להשתמש בשפה של מטרה ויעד.

העולם מחפש מטרות, הוא לא מתעניין באדם, אך התורה הרי מבקשת את ההיפך, היא מעוניינת לבנות קומת אדם. אומנם האדם מחויב בתרי"ג מצוות, אך אלו נועדו על מנת לבנות ולהצמיח את האדם. 

האדם אינו פועל יוצא של קיום המצוות, אלא להיפך – המצוות נועדו על מנת לבנות אדם.

כשהאדם שואף להיות כמו אדם גדול מסוים, עליו לשים לב כי הוא אינו שואף לתפקד כמוהו, אלא ש'אדם גדול' זה הוא רק ביטוי לשאיפתו להפוך לטוב יותר, לצמוח ולפתח את האדם שבו. אין שם הישגיות מכיוון שהמטרה היא האדם ולא היכולת.

התורה מבקשת את האדם, וכך, כשהוא נדרש למשהו אחר מלבד הלימוד, הוא יודע לכוון את צעדיו באופן הנדרש לאותו הרגע. הוא לא ידרוס צרכים מסוימים על מנת להגשים מטרה מסוימת, משום שהוא עצמו המטרה. לדוגמא, אדם הלומד תורה, כאשר היא הישגית ו'מטרה' בעיניו, הוא עלול לרמוס ולהתעלם מצרכיהם של אנשי ביתו בשם המטרה אותה עליו להשיג, אך אם קומת האדם עומדת במרכז – הוא יודע שלפעמים נדרש ממנו לימוד תורה, ובאותו אופן נדרש ממנו בזמנים אחרים לדאוג למשפחתו או לגמול חסד עם הזולת.

גדולי עולם תיארו את אופן גדילתם ורכישת ידיעותיהם בתורה כדבר שבא באופן טבעי וכנביעה פנימית. מהרגע בו התחילו ללמוד לראשונה דף גמרא הם לא עצרו, אלא השתרשרו מדף לדף ומעניין לעניין מתוך עניין פנימי ולא כמטרה חיצונית שהם הציבו לעצמם. כך למדו וגדלו כל הדורות כולם.

עלינו להיזהר מלהפוך את לימוד התורה והעבודה הרוחנית לדבר שנעשה מתוך יעד ומטרה.

יתרה מכך, כאשר מציבים לאדם יעד, אנו יודעים מראש מה אנו מצפים ממנו. החינוך על פי התורה אינו יודע מראש מה יהיה האדם, הוא מבקש ממנו לגדול אך אינו תוחם ומשרטט מה יהיה בסופה של העבודה. 

וכך מבואר ב'דרך ה", כי גם משה רבינו לא ידע מה עומק מהותו של האדם. האדם מסוגל לגדול באופן נפלא. הוא אינו עומד ביעד אלא קובע אותו בעצם היותו. יש בנו אומנם את האופטימיות שיצא ממנו אדם גדול, אך איננו יודעים כיצד. 

כשאנו הופכים את החינוך לתורה למטרות וליעדים תוך שרטוט מראש של המצופה מהאדם, אנו מאבדים את האמונה והאופטימיות הנדרשת מצמיחת האדם.

אומנם עלינו להתעסק עם מה שמפריע לנו בעבודה ועם מה שקשה לנו על מנת לפתור את הדברים המעכבים את העבודה, אך מאידך עלינו להיזהר שלא לראות את עבודת ה' כהשגת מטרות. אל לנו לכסות על האדם עם יעדים חיצוניים.  

עלינו לעבוד באופן בו האדם מסוגל להתגלות מתוכו, להתמיד, אך לדעת להרפות. האדם צריך לעמוד במרכז ולא היעד.

לקחת יוזמה

המפתח לעבודה באופן זה הוא על ידי שהאדם לוקח מעצמו יוזמה לתחום עליו הוא מעוניין לעבוד. 

לצערנו, כבר מגיל צעיר אנו מתחנכים שלא לעשות דברים באופן יזום אלא רק לעמוד בתקן ולעשות את המצופה מאיתנו, מה ששוב מייצר אצלנו משמעות של יעד ומטרה, משום שיש משהו שמצופה מאיתנו ואנו מנסים לעמוד בו. 

לקיחת יוזמה היא מעשה הבונה את האדם באופן לא מתוכנן, כזה שאינו משורטט על ידי מישהו אחר, זו גדילה שבאה מבפנים.

אנו מְשַווים חשיבות יתר לסוג מוסד הלימודים ולזהות הלומדים, האם הם כמונו – עומדים בתקן או לאו. אנו מחשיבים מדי את התפקוד הנכון והתקני, מה שעומד לנו לרועץ בגדילה הרוחנית שלנו.

על מזבח התפקוד הנכון אנו מקריבים את הגדילה של האדם, זו שאין לה שיעור וגבול. עלינו להחזיר לעצמנו את האמון בבניין האדם – לא דרך עמידה ביעד אלא באופן יצירה חופשית ויזומה של האדם.