הנושא הוא העולם האידיאלי, האם קיים בו מקום להצבת מטרות ויעדים, או שהדבר צריך להתנהל כפי שמתואר בירושלמי – בבוקר האדם לומד הלכה-משנה אחת, ובערב עוד אחת, כך לומד את כל התורה כולה, בלי יעדים מוגדרים ובלא ציור עתידי של האדם.
הנושא הוא העולם האידיאלי, האם קיים בו מקום להצבת מטרות ויעדים, או שהדבר צריך להתנהל כפי שמתואר בירושלמי – בבוקר האדם לומד הלכה-משנה אחת, ובערב עוד אחת, כך לומד את כל התורה כולה, בלי יעדים מוגדרים ובלא ציור עתידי של האדם.
חינוך העולם מול חינוך התורה
כלי מרכזי מאד בעולם החינוך הכללי הוא הצבת יעדים ומטרות. זהו הכלי בו משתמשים על מנת להוציא את יכולותיהם של האדם או של התלמידים אל הפועל. הצבת יעד הישגי או תמונת עתיד של החניך היא הדרך בה מדרבנים את האדם להגיע למקום שמכוונים אליו.
אך האם גם בעולם החינוך התורני שימוש בכלים אלו הינו הדבר הנכון? הקולות העולים מהשטח מלמדים שרבים וטובים מנסים ומעוניינים להשתמש בפרקטיקה זו על מנת לגדל את התלמידים גם בנושא של לימוד תורה.
מאידך, אנו מכירים שבדורות עברו, לימוד התורה והחינוך ככלל לא התקיימו במישור זה. ניקח לדוגמא את הגאון ר' מנדל אטיק, גדול למדני ויידעני ישיבת מיר ועולם התורה ככלל. כשהוא נשאל כיצד גדל והגיע למה שהגיע, הוא תמה על השאלה. הוא תיאר כיצד התחיל ללמוד מסכת, כשההתעניינות בסוגיה שרשרה אותו מעמוד לעמוד ומדף לדף תוך דרישה פנימית להבין את הסוגיות לעומקן, מה שהביא אותו בסופו של דבר ללמוד את כל התורה כולה כפשוטו ממש – מסכת אחר מסכת ונושא אחר נושא. הלימוד כמו נעשה באופן טבעי תוך מניע והתעניינות פנימיים.
התיאור שלו מתאר את ההיפך מהצבת מטרות ושאיפות, כשלא היה שם תכנון ודמיון מראש כיצד רצה להיות ולהיראות.
זהו תיאור שמשקף עולם לימוד שלם ורחב שכך למד וכך התחנך.
נתבונן בשתי הצורות, האם הדרך המתוארת של ר' מנדל, סותרת את הצבת המטרות והיעדים?
חשוב לציין כי כמובן אין הדברים אמורים כלפי מי שזהו אמצעי עזר עבורו ללמוד, במקרה זה אין ספק כי על האדם להשתמש בכל האמצעים על מנת להתגבר על מה שמפריע לו ללמוד תורה.
הנושא הוא העולם האידיאלי, האם קיים בו מקום להצבת מטרות ויעדים, או שהדבר צריך להתנהל כפי שמתואר בירושלמי – בבוקר האדם לומד הלכה-משנה אחת, ובערב עוד אחת, כך לומד את כל התורה כולה, בלי יעדים מוגדרים ובלא ציור עתידי של האדם.
חינוך למטרות חול
העולם הכללי מחנך דרך הצבת יעדים, הוא אכן משתמש בכלי אפקטיבי ונצרך מאד למטרת חינוכו, אך בעוד לו ישנן מטרות מסוימות, מטרת החינוך של התורה שונה.
בעולם הכללי מחנכים את האדם להשיג משהו מסוים, מתחומים אינטליגנטיים ועד לתחומי ספורט וכדו'. כשזו המטרה, ההצלחה תלויה בעיקר ביכולת האדם לתפקד ולפעול ברמה מסוימת ובדיוק מסוים, וכך להפיק תוצאות מסוימות. התפקוד הגבוה הוא לב העניין, וכך מטרות ויעדים אכן מכוונים להשיג את אותו תפקוד – מה שיביא להישגים המצופים.
לעשות אדם
לעומת חינוך העולם, חינוך התורה שונה בתכלית. התורה אינה מבקשת 'יכולות', היא מבקשת את האדם. אומנם האדם נבנה מתרי"ג מצוות התורה ומקיומן, אך המטרה היא לבנות אדם.
אל לנו לחשוב כי העיקר הן המצוות ושאר דברים שעל האדם לעשות, וכי אישיות האדם עצמו נוצרת כפועל יוצא. אין הדבר כן! האדם עצמו הוא לב ותחילת העניין, כאשר הוא זה שעומד בקצה מטרת המצוות, לבנות אדם שלם וראוי.
כשכך הם הדברים אין מקום ליעדים ומטרות. הם נכונים כאשר מטרת החינוך היא תפקוד גבוה. אך כשהמטרה היא האדם, אין יעד. המטרה הינה לגדל אדם, והוא לא מדיד וידוע מראש.
יתרה מכך, כאשר נציב יעד ומטרה לאדם הדבר עלול ליצור עיוותים בדרך. לדוגמא, אדם המתמסר ללימוד התורה, כשהוא מתחתן ויש עמו אישה וילדים, אם העיסוק שלו בתורה מכוון על ידי מטרה, הוא עלול לשכוח ולהתעלם מצורכיהם של בני משפחתו, משום שהוא מכוון ליעד ודבר לא יפריעו.
אך אם האדם שבו עומד במרכז, כאשר בני משפחתו זקוקים לו, הוא יידע כי כעת נדרשים ממנו דברים אחרים, הלימוד אינו מסמא את עיניו מלראות צרכים אחרים בעולם. 'האדם' הוא המטרה, ולפעמים נדרשים מהאדם דברים שונים.
מצער לראות כי גם בעולם הישיבות ישנן תפיסות המדמות את הקורה בעולם שבחוץ, כשמטרת הלימוד נעשית על ידי מטרות ושיעבוד. העולם שבחוץ גם הוא מכיר בכך שישנו אדם, אלא שהוא אינו יודע כיצד לגשת אליו ולחנך אותו. אין להם את תרי"ג המצוות שיש ליהודי. זאת בניגוד לתורה שזו מטרתה – לבנות את האדם.
כאמור, האדם אינו נבנה כפועל יוצא של המצוות. אלא המצוות הן אלו שבונות את האדם. כך שלהעריך מראש מה ייצא מהאדם ומה עליו לעשות – הוא דבר מופרך שלא ייתכן.
לומר מראש על ילד מה ייצא ממנו זהו אף חיסרון באמונה ודבר בלתי אפשרי, איך אפשר לדעת ולהכיר את אדם ולקבוע מה צריך לצאת ממנו?
ב'דרך ה" נאמר כי גם משה רבינו לא ידע עד הסוף מהו האדם. דבריו נסובים בנוגע לשאלת 'צדיק ורע לו', כשעומק השאלה לדברי ה'דרך ה" הוא הכרת נשמת האדם. כך יוצא כי אף משה רבינו לא יכול היה לדעת בדיוק מה יצא מהאדם.
תפקידו של המחנך הוא לעודד את החניך למקומות שאליהם עדיין לא הגיע, לעורר אותו מבחוץ למקומות חדשים, כשהוא עצמו אינו מודע להיכן יגיע.
הדבר היחיד שניתן לומר על האדם הוא: כי הוא עתיד להיות אדם גדול, וכדברי התוספות שאומר – "דרך בהולך ללמוד תורה שנעשה אדם גדול".
לעיתים, כאשר אדם שואף להיות כמו רב גדול, ידוע ומסוים, הוא אינו מבקש את שיעור קומתו אל את אופן התפקוד שלו. כך נוכל להבחין באנשים אשר גם בגיל מבוגר עדיין מחזיקים בשאיפה 'להיות כמו רב פלוני'. הם אינם מחקים את הדמות ואת שיעור הקומה אלא את אופן התפקוד, וכך הם יכולים לשאוף לרמת תפקוד גבוהה גם בשלב שברור לכולם כי הם לא יגיעו לשיעור קומה של האדם הגדול מושא השאיפה.
העולם בחוץ מחנך רק למימוש עצמי משום שאין מימד גבוה בחייו, אולם התורה מחנכת ומבקשת מהאדם לגדול על ידי תרי"ג מצוות ושאר חיובים.
דבר זה, כאמור, ראוי להתבוננות הן ביחס לאדם עצמו והן ביחס לתלמידים וילדים.