חינוך לייחודיות

חינוך לייחודיות

הרגשה של ייחודיות מקנה מוטיבציה

ננסה לצייר לעצמינו ציור של אמא הזקוקה לעזרה בבית לקראת שבת, ובשל כך היא פונה לבתה בבקשת עזרה, יש בזה שני אופנים כיצד היא יכולה לבקש, יש שתבקש עזרה בתואנה שבעצם היא הייתה יכולה לעשות הכול לבד, רק שכרגע היא אינה מספיקה להשתלט על העומס לבדה, אך מצד שני יש אמא שתאמר לבתה, בבקשה תעשי את זה את כיון שאת עושה את זה יותר טוב ממני… 

ברור איפה שיש הבדל גדול בין הגישות במוטיבציה של הבת, כאשר פשוט הוא שהגישה השנייה נותנת מוטיבציה ממשית לבת שיש בה צורך, לעומת הגישה הראשונה שעלולה לתת הרגשה של ניצול, והמוטיבציה בהתאם.

וזהו אחד מהיסודות בחינוך שאדם צריך לשתול אצלו ואצל ילדיו, שיש צורך בעשיה שלו, ויש דבר שרק הוא יכול לעשות ממש טוב ואחרים פחות מסוגלים, אך לא להשאיר את הבקשה רק כ'הכרח' לעשות כי הוא התבקש, ויש לחנך לגישה זאת כבר מגיל קטן בצורה חכמה, ולא רק באופן של אמירה סתמית לילד שהוא עושה יותר טוב מכולם, וכאשר גישה זו תועבר בחכמה היא תוכל לגדל.

ישנם החושבים שאדם גדל ומתפתח במקום שבו הוא מצליח, אמנם זה ממש לא נכון, וכמו שניתן לראות בהרבה מקרים שאנשים הצליחו מאד בלימוד ואחרי כמה שנים הפסיקו להתמיד בזה, וההצלחה לא גרמה לגדילה ולהתמדה, ואדרבה פעמים שהיא אפילו גורמת ל'ריקנות', ומשום ש'אדם גדל במקום שהוא מרגיש בו מיוחד', אדם המרגיש מיוחד בדבר כל שהוא זה מביא אותו להתמיד ולגדול באותו דבר באמת, ואותו אדם התרגל שההצלחה שלו באזור שזה קל עבורו ומענין אותו, וכשזה הפסיק להיות קל ומעניין כבר לא רצה להשקיע.

ומעתה כאשר רוצים לחנך להמשיך להתמיד ולגדול, יש להעמיד את נקודת הייחודיות, לעיתים הייחודיות שלו גם נצרכת לציבור הסובב אותו ולכן על האדם לעסוק בזה, ולעיתים גם אם אין צורך מוחש של ציבור, יש להעמיד נקודה שהיא מיוחדת אצל האדם, וממילא אם הוא מיוחד הרי שהוא נצרך, ומי שמרגיש מיוחד הוא ממילא מתמיד ועוסק בזה הלאה, כיון שהוא מרגיש שיש לו יחודיות על פני אחרים.

בבית יש יותר מקום לגלות יחודיות

יש לדעת שהמרחב והדברים שבהם בחור בישיבה יוכל להרגיש ייחודי מאד צר, ולכן המצב שנוצר בדרך כלל הוא, שהבחור רוצה להיות מיוחד בהבנת דברי הגר"ח מבריסק, בזמן שיש עוד חמש מאות בחורים שרוצים להיות מיוחדים בדיוק באותו מקום, וזה מייצר בעיה של תחרות ותסכול אצל הבחורים, לכן בישיבה זה יותר קשה, גם בישיבות אם ישנו משגיח או מגיד שיעור טוב, הם יכולים לייצר מצב שייתן לבחור הרגשה שהוא מיוחד, ובשביל זה צריך הרבה חכמת חיים, אמנם בבית הבעיה הזו אינה קיימת מכיון שבבית הילד יכול להיות מיוחד בהרבה מקומות, ועל כן עלינו לחנך את ילדינו לכך כבר מגיל צעיר להרגשה שיש דבר שרק הוא יכול לתת, וחינוך לזה לא בא מעצמו כלל, ויש צורך לייצר בבית גישה כזאת.

ובזה עלינו להרחיב את היריעה, משום שיש שקיים אצלם בזה פחד מסוים, וחושבים שכאשר ידגישו לילד נקודה שבו הוא מיוחד ממש, אם אותה נקודה אינה קשורה ללימוד, הרי שאולי מחמתה יעזוב הילד את הלימוד, (כגון מי שהבן שלו מיוחד בנגינה, מצטייר לו מייד כיצד כעבור כמה שנים הוא מנגן בחתונות וכו'), או שחושבים שזה ייצור בלבול אצל הילד מה הדבר שגורם לאביו להעריך אותו, האם הלימוד או שמא משהו אחר, וזה מביא לכך שאותם אנשים מכניסים את התפיסה המוסדית לתוך הבית, וחושבים שהבית צריך להיות בדיוק עם אותם ערכים שיש בישיבה, מחשבה זו היא טעות חינוכית, תחושת הייחודיות גורם לו באישיותו להרגיש בן אדם שווה, וממילא זה מגדל אותו גם בישיבה, וזה מה שאנו צריכים לתת לילדים ולהיות יצירתי בשביל כך, והמחנך צריך למצוא דרך בה הבן יוכל להרגיש מיוחד בצורה יותר רחבה ממה שהמוסדיות נותנת, ובבית אפשר וצריך גם להיות מיוחד בניגון ובמוזיקה.

החינוך בבית בגישה זו חשובה מאד לילד, מאחר שלעיתים הוא כלל אינו יודע היכן הייחודיות שלו נמצאת, אמנם בתוך המוסד קשה לחנך בגישה כזאת מי שאינו מרגיש מיוחד בכלום, ודבר זה אנו רואים, שילדים שחינכו אותם בבית בגישה זו ונתנו להם הרגשה שהם שווים משהו, הם לא צריכים להיות מייד הכי שווים בלימוד, כי הם שווים במעלות אחרות, ואז הם גדלים נכון וממילא יכולים בהמשך למצוא ייחודיות שלהם גם בתורה. 

כלים וכללים לחינוך בגישה זו

עבודה זו מתחילה בערך מגיל שבע או שמונה והלאה, עד גיל זה, הדגשת ייחודיות היא יותר כמו 'הצגה מלאכותית', אולם מגיל זה אכן באמת יש לילד מקום מיוחד. 

כמו כן עלינו ליתן לב שלא להדגיש לילד את המיוחדות שלו רק בחלק ה'אינטלקטואלי' (השכלי), כמו שהרבה עושים שוב ושוב, שכן הסיבה שעושים כך היא מחמת שהגישה לחינוך היא גישה 'מוסדית', וזה גורם להורים להדגיש אצל הילד רק דברים שכליים. 

לצורך עבודה זו על המחנך להיות קשוב לילדיו, ופשוט שלא צריך לפתח כל זיק של כישרון שיש לילד בכל תחום שהוא, אך כן צריך שתהיה מוכנות פנימית להקשיב גם לדברים שהאדם לא רואה בהם את הקשר הישיר בינם לבין לימוד, ויש צורך בהדגשת הדברים, גם בין גדולי הדורות בוודאי שיש כאלו שמאז שנולדו התעסקו רק בדברים שבקדושה, אבל היו כאלה שבתחילת דרכם היו בעלי מרץ ובעלי כשרונות בדברים אחרים, ורק יותר מאוחר הם גדלו ונעשו גדולים בתורה.

חינוך באופן כזה הוא חינוך שנותן מרחב ומקום לילדים, ולשם כך המחנך צריך לקחת צעד אחורה ולהתבונן מהם הכוחות שבהם הילד יכול להרגיש מיוחד, וזו שאלה של הצלת נפשות הן אצל בנים והן אצל בנות, וניתן לראות במרוצת השנים שילד שחינכוהו כך האישיות שלו התפתחה טוב. 

גם ילד שייחודיותו לא מתאימה למה שהאב מעריך בעצמו, מה שגורם לכך שקשה לאב לתת לבנו את התחושה הנכונה, עדיין האמא תוכל לתת לו את זה, אך ילד שנופל 'בין הכסאות' הוא בבעיה, מאחר שמרגיש לא שווה, וזו הרגשה הגרועה ביותר שילד יכול להרגיש, (ואין לכך שום קשר לגאווה או לביטחון עצמי מופרז,) ומכח הרגשה זו הוא רק הולך ודועך. 

התחושה שניתנת לילד אינה צריכה להיות מעבר למה שהוא באמת, אלא רק להעריך ולהדגיש לו את הנקודה שהוא מיוחד בה, ואם יש ילד שאוהב 'כדורגל' אזי לא צריך ללכת ולראות אותו משחק, אבל כאשר הוא מספר, יש להקשיב לו ולשמוח איתו יחד, ודבר זה לא יגרום לו להיות 'כדרוגלן' אלא רק להרגיש שהוא שווה, ובוודאי שגם בלימוד הוא יכול להרגיש שווה, אלא שעיקר הענין הוא, שהוא 'מאן דאמר' ושווה משהו, וזהו אם כן אחד מהדברים העיקריים שצריך לחנך להם.

חיפוש אחר יחודיות עצמית

בהתבוננות יותר עמוקה נראה שבעצם זה מה שהקב"ה רוצה גם מאתנו עצמנו, ולצורך כן היה עלינו לדבר על 'חינוך עצמי', בו האדם ישאל את עצמו היכן הוא מרגיש מיוחד, וזו שאלה חודרת ולפעמים גם כואבת, ובפרט שלא תמיד האדם אכן יודע במה מיוחד, או במה הוא היה רוצה להיות מיוחד.

על כן על האדם לשאול את עצמו במה ייחודיותו, אמות מידה של האדם בדרך כלל היא להעריך את הייחודיות שלו על פי הערכים המוסדיים, כמו כשרון מהירות, כתיבת  חידושים, חשיבה בעומק וכדו', אמנם מתחת לאותם ערכים ישנם עוד נקודות מיוחדות וחשובות.

מעבר לכך, כשאנחנו מסתכלים על עצמינו כמוסד, הרבה מאוד תחומים ודברים נראים לנו רק כ'מפריעים' חיצוניים, אמנם צריך לחשוב האם זה מה שהקב"ה רוצה, הרי בוודאי שלא יתכן שכל הכוחות המיוחדים שנבראו באדם הם רק כדי להפריע,  ולכן אנו מוכרחים לחשוב מעבר, אולי יש עוד דבר יחודי, האדם צריך לזכור שהוא 'בן אדם' ולא 'מוסד' ויש בו עוד דברים שאולי הם הייחודיות שלו לאורך זמן, ולכן אם אדם רוצה להתפתח גם בגיל מבוגר זה רק אם הוא לא יחשוב על עצמו כמוסד.

אין כוונתי שצריך להיות שכל אחד יגדל כרצונו, ואדם שייחודי בציוריו שילך ויהיה צייר, זו הבנה שטחית של הדברים, אלא כוונתי בזה שעל ידי שמגלים את הייחודיות בדבר כלשהו, על ידי כך מגלים גם בתורה ובעבודה מקום ייחודי, וממילא יש כאן עוד כוח לגדול על ידו.

גילויים חדשים משנים את האדם

ישנו מעשה על המשגיח זצ"ל שממנו ניתן לראות שגם אדם בגיל מבוגר יכול להתפתח עוד ועוד, שכשהיה בערך בן שבעים, אמר לי שאני צריך לקרוא ספר ביולוגיה בגרמנית ממדען מפורסם שחי לפני מאה שנה, ואמר לי המשגיח שבספר זה אוכל למצוא ציורים על אמונה, ובאמת קראתי את הספר והוא פלאי פלאים, ובאמת יש בו הרבה דברים להוציא ממנו בענייני אמונה, אמנם לאחר חמש עשרה שנה נכנסתי אליו לחדרו וראיתי את הספר הזה מונח על השולחן, וכשראיתי את הספר נזכרתי שהוא אמר לי לקרוא אותו, וכשנכנס המשגיח לחדר וראה שאני מסתכל על הספר שאל אותי האם אני מכיר את הספר, ועניתי לו שאני מכיר, וכמובן לא אמרתי לו שזה היה על פי הוראתו, ואמר לי המשגיח, הספר הזה הוא 'שטויות גמורות' כי איך אפשר לדבר על העולם בלי לדבר על הבורא עולם וזה ממש דברים בטלים ומבוטלים!. 

את הסיפור הזה יכול להבין רק מי שיש לו כח הבנה, והיינו שבאמת שני הדברים נכונים, גם יש בו ציורים של אמונה, וגם שאי אפשר לדבר וכו', אלא שהמשגיח גילה בעצמו כל הזמן עוד רבדים ועוד רבדים, כך שבגיל שמונים וחמש הוא היה אדם חדש שהעיקר אצלו לא היה ציורים באמונה, אלא קשר ישיר עם בורא עולם, ולכן הספר הזה היה בשבילו כדבר בטל. 

מעתה עיקר השאלה היא איפה האדם אוחז בתור בן אדם וכמה הוא מתפתח, וזו שאלה שנוגעת לחיי האדם עצמו, ובשונה ממוסד ששם הדברים לא משתנים, האדם צריך כל הזמן להשתנות ובגיל שישים הוא צריך להיות שונה מגיל ארבעים, ובגיל שמונים הוא צריך להיות משהו אחר מגיל שישים כי הוא מתפתח, ובשל כך הוא צריך למצוא אצלו דברים שהם לא מוסדיים. 

והאמת היא שלרוב האנשים אין את האומץ להסתכל בפנים ולמצוא את הדבר המיוחד בהם, ולכן נקודה זו היא המשך לנושא של חינוך בבית, דהיינו להרחיב את הדעת שישנם דברים שחשובים להתפתחות ילדיו הגם שלא קשורים למוסד, וכאשר האדם מחנך את ילדיו לזה, ממילא זה מתפשט אליו בעצמו, ומזה ילמד למצא נקודות נוספות שאולי יש בהם משהו בשביל עבודת ה', שעושה את האדם יותר מיוחד.