'זהירות' – לשמור על הסיפור

מהלך חיינו מורכב מנקודות שונות, ממעשים רבים, לעיתם מנושאים נפרדים. כל מה שקורה הוא  החיים. לעיתים אין דעת עליונה – שכלית, שמתכללת את רצף האירועים. הדעת העליונה באה לידי ביטוי כשאנו נתקלים בשאלה, בהתלבטות, שם אנו חשים כיצד השכל שוקל את הצדדים ומכריע כיצד לנהוג. כך בשאלות של כשר או פסול, טמא או טהור, טוב או רע. השכל מתפקד כמכריע ומגיב.

אך ישנו תפקיד אחר, משמעותי יותר לשכל ולתודעה שלנו – לתת צורה לחיים. להדריך אותו למסע שהוא דרך, ולא רק לשמש להכרעות מקומיות.

הרמב"ם בפירוש המשניות כותב: "…האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד, והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים".

המעלה העליונה היא כאמור השכל, אך לא ככזה המכריע והפוסק, אלא מה שנותן את המשמעות ואת הדרך לחיים. מעלה שכלית זו נקנית על ידי סיפורים ושירים. 

כל אדם צריך שיהיה לו סיפור, שחיו יישזרו לתוך ספר, מה שנותן משך והקשר בין נקודה לנקודה. בעולם רוחני, אם המטרה היא לקיים את כל השו"ע וההלכה, עדיין לא יהיה בחיים סיפור, הם יהיו אנקדוטות. 

אומנם לחזון איש קיום ההלכה היה סיפור חייו, אך לכל אדם ישנו סיפור אחר שמארגן את החיים, גם כשהוא מקיים את השו"ע כולו.

ה'מסילת ישרים' בתחילת הספר כותב: "ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". מבטו של האדם אמור להיות מופנה לאופק, לעבר המגמה. דברי הרמח"ל עלולים להתפרש ככאלו המבקשים מהאדם לקבוע לעצמו יעדים אותם יעמול להשיג. אך זה לא מתיישב לגמרי, כי אם מה שנדרש מהאדם הוא מגמה ויעד של כל ימי חייו, מי יודע כמה יהיו, ואיזה יעד הוא צריך לקבוע מראש?

'לשים מבטו ומגמתו' משמע לייצר סיפור לחיים, סיפור הוא זה ששוזר ומחבר בין נקודה לנקודה. זהו האופן אותו מבקש הרמח"ל מהאדם לחיות.

כך מתאר הרמב"ם ב'מורה נבוכים' את השכל – כמלך, אשר בפניו צריך לישב ולהתנהג באופן מיוחד, המלך הוא המנהיג, הוא מורה את הכיוון, הוא פחות מתעסק בפרטים. על אותו המשקל גם השכל, מעלתו הוא בנתינת הכיוון, מה שיוצר את החיים כסיפור וכשיר. זאת בשונה מתפקיד השכל המגיב והפותר דילמות, שם הוא משתמש ביכולות האנליטיות, שהן חלק אחר שלו

מידת הזהירות היא הפעולות ששומרות שלא לקלקל את הסיפור, לשים לב לכך שהוא קיים, שהדברים הנכונים יהיו כתובים בתוך הסיפור שלי.

באופן זה נפגוש את יראת העונש כפחד לקלקל את סיפור החיים. לסיפור יש סוף, יש לו כריכה, האדם צריך שלא יהיה פער בתוך הספר ושהכריכה תתאים לתוכן. עונש, במובן זה, אינו תגובה למעשים אלא הקשר לא נכון של המעשים לתוכן העניינים.

כך גם מתפרשים דברי ה'בית הלוי' והסבא מקלם – 'שהדין על מעשי האדם נעשים באופן שנלקח מעשה אחד כנגד מעשה שני ומשווים ביניהם'. החיפוש והדין הם על ההתאמה שבין פרק לפרק בחיים, החיים צריכים להיקרא כסיפור מכורך.

זהו הבסיס לכל עבודה שהיא, ובמיוחד לעבודה על מידת הזהירות.

מה עושים כאשר לא נמצא בתוכנו את היכולת להחזיק סיפור שלם על החיים כולם?

אנו צריכים לפנות למעשים קצרים – גם בהם יש משמעות של סיפור. ננסה לזהות בעצמנו – גם במעשים קטנים שהמשך שלהם קצר, האם בהם אנו מצליחים להחזיק סיפור? זו יכולה להיות ברכה ראשונה בתפילת שמונה עשרה – התוכן שלה הוא שבח הקב"ה. האם אותה אני יכול להחזיק מתחילתה ועד סופה כסיפור של שבח, או שאני מתפזר גם בתוכה?

כשנבין שגם סיפור קצר אנו לא מחזיקים, נתחיל בכך – מעשה אחד, מטלה אחת. ננסה להחזיק אותה בלי להתפזר, נחשוב עליה כפרק קצר בתוך הספר, גם אם לא נבחין כעת בקשר שבין הפרקים. כך נתחיל לייצר מהחיים סיפור. רעיון אחד שנותן כיוון לכל הפעולות.

על גדולי עולם – משה ואהרון – כתוב הם משה ואהרון מתחילתם ועד סופם – ישנו משך של סיפור. כך יוסף הצדיק – היה לו סיפור, הוא חלם חלומות, החזיק בהם שלושים שנה.

"ישים מגמתו בכל אשר ילך" – ישנה כותרת, ישנו שם על הכריכה. הזהירות היא לא לקלקל, לשמור על רצף, 'להחזיק' בראש את הכיוון והמטרה שלנו. כך נוכל להתקדם בעבודת ה'.

העבודה היא לא להתפזר, לא להיות 'נקודות מפוזרות'.