לימוד בקיאות כתורת חיים

לימוד בקיאות – כיצד?

עיקר גדול בלימוד התורה הוא הבקיאות. 

אנו נוטים להבין את הצורך בלימוד בקיאות ככלי ידע ומאגר נתונים מהם נוכל לשלוף את הידע והמקורות הנצרכים לנו בעיוננו תוך כדי הלימוד. תפיסה זו כמובן לא רואה את הבקיאות כדבר עיקרי וכמעלה עליונה, אלא כחומר גלם ממנו ישאב הלומד את ידיעות לפי הצורך.  

מחשבה זו נסמכת על הגמרא בגיטין, האומרת שהטועה בידיעה, עדיין ייתכן שאדם גדול הוא – אלא ששכח, אך הטועה בסברא אות היא שאין הוא אדם גדול.

בעקבות גמרא זו אנו מחשיבים את יכולת הסברא, הניתוח וההתבוננות. וממעיטים בלימוד הבקיאות.

אך ר' ישראל ראה את הדברים באופן שונה. במכתב י"ח וכ"ט עומד ר' ישראל על חשיבותה של הבקיאות בלימוד התורה.

במכתב י"ח כתב – "אחר הבקיאות הנוראה בתלמוד בבלי וירושלמי… אז יבוא האדם ללימוד התלמוד". 

ובמכתב כ"ט כתב – "ובכלל לבקשת תורת האמת ב' יסודות לה – היכולת בטבעי, והטהרה במחשבתו. היכולת – היא הבקיאות הגדולה…"

את הבקיאות ר' ישראל רואה כיכולת. בניגוד לתפיסה הפשטנית הרואה את הבקיאות כמאגר ידע וכחומר גלם של ידיעות למען לא יטעה האדם ויאמר משהו הפוך ממה שנאמר. ר' ישראל, כאמור, מכנה את הבקיאות – 'יכולת'.

לב וחיים

ישנם שני דברים חשובים בלימוד תורה: 

א. שהתורה צריכה להגיע ללב – רחמנא ליבא בעי. 

ב. שהתורה צריכה להיות תורת חיים. 

את שתי מעלות אלו אנו מוצאים בלימוד העיון – הוא תופס את האדם ומחייה אותו. בלימוד עיון אנו מזהים חיים וגם לב. זו הסיבה שרק בו אנו רואים את המעלה העליונה.

האם זהו היחס הנכון?

ר' ישראל כותב שהדבר הגדול אותו הוא רצה לעשות, הוא המסוגלות ללמוד תורה בצורה אמתית. ר' ישראל, כמובן, היה גאון עולם וידע ללמוד היטב, ובכל זאת חיפש מהי הדרך האמתית.

כאמור, אנו טועים בפירוש המושג בקיאות. אנו מפרשים ידע הקיים באדם כמאגר נתונים ומקורות המאפשרים להשתמש בהם בשעת הצורך. זו טעות שהשתרשה אצלנו מתוך ההכרות עם תוכנות חיפוש ומאגרי המידע שמתפתחים בעולם. 

אך האמת היא שבקיאות היא דבר שונה. בקיאות היא זמינות – ידע זמין ללומד להשתמש בו ולערוך את הקישורים הנכונים מול כל סיטואציה בחיים. היכולת לקשר ולדעת איך וכיצד להשתמש בידע כשהוא מגיע למקומות חדשים, היא בקיאות. זהו לא ידע אנציקלופדי אלא ידע שימושי. 

כמו רופא שרכש ידע רב, מעלתו אינה זיכרון הידע בצורה אנציקלופדית, אלא היכולת לעשות קישורים מהידע לסיטואציה ולמקרה המונח לפתחו. הוא נזכר בידע כשהוא צריך אותו. 

באותו אופן, הלומד הבקי משתמש בידע שלו, הידע עולה בראשו כשהוא נתקל במקרה כזה שהמידע יכול להאיר וללמד עליו – ידע הוא יכולת. זו בקיאות.

האם ידיעה ברורה ובהירה בהכרח זמינה לשימוש? לא בהכרח. 

רק תורה שנמצאת על לב האדם היא כזו היכולה לעלות במחשבתו ולהיות זמינה בשעת הצורך. לעיתים גם ידיעות ברורות אינן מנחות את האדם בחיי היום יום.

וכך היה אומר ר' חיים שמואלביץ לגבי טומאת מקדש: יכול אדם לדעת שמגע בדבר מסוים מטמא אותו, ושהטמא אסור לו להיכנס למקדש – הידיעות ברורות לו  לגמרי – ובכל זאת הוא שוכח ונכנס טמא למקדש. 

האדם המדובר לא שכח את הידיעות – מהי טומאה ומהו דין המקדש. אך הדברים לא היו על ליבו באופן כזה שהם זמינים לו בחיי המעשה. הם לא מוטמעים באופן זה בחיים – ו'רחמנא ליבא בעי'.

עלינו ללמוד את התורה עם לב. הבקיאות היא אכן לימוד עם הלב. הלב מזוהה כמשכן הרגשות באדם. באותו אופן ההרגשה שלנו בתורה נעשית באופן שהתורה זמינה לנו.

צורה נכונה של לימוד היא כאשר במהלך החיים התורה שלמדנו צצה ושולחת קישורים ומחשבות על מה שאנו עושים או לומדים. זהו לימוד עם לב הנעשה על ידי הבקיאות – הזמינות.

'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב' – ללב אפשר לדבר רק בשפת הלב. זהו מחמת עדינות הלב – זו השפה שלו.

הלימוד שלנו אמור להיות מלכתחילה באופן כזה שהוא לימוד עם לב – לימוד שיש לו קשר לחיינו, שאנו מחפשים מיד עם הלימוד היכן הוא מאיר או שייך לחיים שלנו. זהו לימוד שנעשה בתחילה כלימוד עם לב, וכך בכוחו לגעת ולהיות זמין לדברים אחרים שניתקל בהם.

כשר' ישראל מפרט את דרך הלימוד – מקרא, משנה, בבלי, ירושלמי, כל הראשונים והאחרונים יחד על כל גדולי הפוסקים, הוא מסיים – 'וידיעת לימוד התוס' על כולנה'.

התוספות ידוע כמי ששזר וחיבר בין כל הסוגיות. אין הקשר שיכול להיעשות בין סוגיה לסוגיה שלא נעשה על ידי התוספות באיזשהו מקום. 

זהו לימוד בקיאות – היכולת לקשר בין סוגיה לסוגיה. זו זמינות של סוגיה אחת בזמן עיסוק בסוגיה אחרת, ולא שכל ידיעה וסוגיה עומדות בנפרד, אלא כולן מתקשרות ומקבלות משמעות אחת ביחס לשנייה.

זהו ציור של לימוד בקיאות. 

אומנם, תיאור לימוד זה מתקשר לנו ללימוד עיון בדרך כלל. אך זוהי בקיאות במובן העמוק של המושג – היכולת לקשר את הנלמד לכל מה שאני יודע או פוגש בחיים. 

לימוד באופן זה יכול להיעשות גם בספר אחד – מסוים. כשהלימוד נעשה באופן שהלומד משתמש במה שלמד ומקשר אותו למקומות אחרים, וכן מוצא את הנלמד במחשבותיו על המקרים שלומד.

הדרך לאמת

ההקשרים והמשחק בין הידיעות הרבות הן האופן להגיע לאמת בלימוד. 

וכפי שמדריך ר' ישראל במכתב כ"ט – שהדרך להגיע לאמת בלימוד עוברת דרך הלימוד המשוחרר כשהוא חף מכל מגבלה וחושב בצורה חופשית תוך כדי הליכה אחר "היפה והנאה", כלשונו. 

לימוד משוחרר כזה מתאפשר רק אחרי הידיעות הרבות אותן רכש האדם. "המשחק" בין הידיעות, גם כשאינו מכוון ל"אמיתה של תורה", הוא הדרך המובילה בסופו של דבר לאמיתה של תורה.

"מצעד המוות"

תפיסה זו על אופן לימוד בקיאות חשובה מאד. לימוד בקיאות באופן של הפנמת חומרים בצורה גולמית ולא כידיעות שימושיות – מסוכנת מאד.

הגרמנים, בסוף מלחמת העולם השנייה, ערכו צעדת מוות לאלה ששרדו עד אז. באותה צעדה מתו רבים מאד, וזו הייתה כוונת הצעדה. 

מה הרעיון שעמד מאחוריה? 

כשאדם משקיע אנרגיה ומאמץ בלא לקבל משהו בחזרה – סופו מוות. זו הייתה צעדת המוות, להשקיע את כל הכוחות הנותרים – סתם, בלא לקבל כלום חזרה.

כך להבדיל, אדם המשקיע את כל כוחותיו ללמוד ולרכוש ידיעות בבקיאות באופן שאינו מקבל מכך מאומה – הידיעות שלו מהעבר אינן מתעשרות, חייו  אינם מתעשרים לאור הלימוד. זוהי מעיין צעדת מוות וסופו שיקמול.

התורה היא תורת חיים וכך היא אמורה להילמד, הלימוד אמור להעניק חיים לאדם, להאיר אותו ואת חייו.

אגו או מקורות 

דבר נוסף המשתנה בלימוד הבקיאות האמור הוא האופן בו אדם משווה ומעמת את המחשבה או הידיעה שלו תוך כדי ויכוח ודיון עם רעהו.

לומד שאין לו יכולת לעמת את ידיעותיו עם מקורות אחרים, נקודת העוגן שלו היא האגו, זהו הדבר היחיד שהוא אמור להתגבר עליו תוך כדי ויכוח או דיון. 

אך כשהלומד יודע להשוות מקורות למקורות, וכשהידיעות שלומד והמחשבות אודותן מצליחות 'להיתרגם' אצלו למקומות שונים, האגו לא יהיה במרכז אלא כל אותם מקורות אחרים. זהו לימוד שונה.

על לימוד בקיאות באופן זה, אומר ר' ישראל שהוא העיקר בתורה. 

בקיאות שאינה ידיעות, אלא זמינות של הנלמד למקומות שונים. זו הסיבה שר' ישראל מכנה לימוד בקיאות – יכולת. זהו לא חומר גלם, אלא דבר המעניק יכולות ללימוד התורה.