הייחודיות ככלי חינוכי למקד את האדם במרכז העבודה

הייחודיות ככלי חינוכי למקד את האדם במרכז העבודה

בועד הקודם דיברנו על כך שהרגשת ייחודיות היא מהדברים שנדרשים לעבודת ה', והרגשה זו הינה דבר מרכזי שנוגע לכלל עבודת האדם.

אולם כעת ניגש לנושא מכיוון אחר הנוגע לכל היבט בחיים שלנו, והיא נקודת הלחץ שיש לאנשים בעבודת ה', התפיסה הפשוטה והרווחת שעובד ה' חייב להיות בלחץ תמידי מהעבודה שיש לו, ואם יאמר אדם לחברו שהוא אינו בלחץ מראש השנה ויום כיפור, או שאינו לחוץ מתפילה וכדו', השומע יהיה בטוח שאותו אדם לא לוקח ברצינות שום דבר. 

אולם הבנה זו היא טעות גמורה, ואין שום מקום ללחץ בעולם, לחץ הוא אינו דבר מועיל ואף מזיק, א"כ ודאי שזו לא הדרך הנכונה, ועל כן עלינו לדעת איך אפשר להגיע ליראת שמים אמיתית בלי לחץ.

חינוך נכון בהעמדת יחודיות החניך במרכז 

וכאן יש להעמיד דבר מרכזי בעבודת ה', כאשר רב רוצה לחנך בחור שמגיע אליו על מנת להתחנך בעניני תפילה, הרי שאותו רב צריך לדעת מה עומד כעת במרכז החינוך האם התפילה, או הבחור.

ונסביר, לעיתים רבות כאשר אני אומר לרב שהבחור צריך להיות במרכז, הרי שהוא חושב שכוונתי לכך שצריך לשמוע את הקשיים של הבחור ואת הרקע המשפחתי שלו שאיפותיו וכו', וכך נוצר שבמקרה כזה הרב מתנהל כ'מטפל רגשי', ואין זו הכוונה בדברי כלל שכן עיקר המטרה היא שיהיה מחנך תורני המחנך ללימוד ותפילה. 

על כן הכוונה בכך שהבחור יהיה במרכז היא רק בנוגע לעבודת התפילה עצמה, ונבאר, אם התפילה במרכז, הרי שבדרך כלל הרב יעצים ויגדל את חשיבות התפלה ויאמר לתלמידו שתפילה היא הזדמנות לעמוד לפני הבורא עולם והוא מהדברים הנוגעים ברומו של עולם וכדו', ובמקרה כזה דברי הרב העמידו את התפילה כדבר עוצמתי מאד עד שהבחור יהיה מוכרח 'להכנע' לתפילה, אך הוא לא באמת יעבוד על תפילה, ובזה התפילה היא זו שעומדת במרכז ולא הבחור, וניתן למצוא דוגמאות לזה גם כאשר ניגשים לחנך ללימוד, ודבר זה קיים גם בחינוך של אב לבנו.

הגישה האמיתית בעבודת ה' היא שהבחור הוא זה שצריך לעמוד במרכז, ולכן כאן קיים הנושא של ההכרה בייחודיותו של הבחור בנוגע לאותם דברים שהוא רוצה לעבוד עליהם, ולמצוא 'התאמה' בין החניך לנושא המדובר. 

חינוך לעבודה ולא חינוך להצלחה 

דא עקא שבדרך כלל המחנך כלל אינו רואה שיש לחניך ייחודיות שתעזור לאותם דברים, וסיבת הדבר היא, מחמת שאנחנו מאד רחוקים ממה שנקרא 'חינוך', שכן בהרבה מקרים תפיסת החינוך היום, היא לגדל מאד את ערכו של דבר תורני כל שהוא בעיני החניך, עד מצב שבו הוא כבר מוכרח לקיים ולעשות את אותו דבר, וכאמור.

חינוך באופן כזה בהרבה מקרים אינו מצליח, ואכן ניתן היום לראות, אנשים שאינם יודעים מהי הכוונה 'לחשוב', וכל מה שהם יודעים זה רק להצליח ולפתור בעיות במהירות, כאשר בעצם פעולת החשיבה היא עיקר העבודה להתבונן בדבר ולעזוב ושוב לחזור אליו בחזרה וחוזר חלילה.

שימת הנושא במרכז היינו שההצלחה עומד במרכז ולא האדם, ולכן נכנס 'לחץ' בעבודת ה', כיון שהלחץ אומר, 'אתה חייב להצליח', ולכך וכך גם נוצר הלחץ בתוך הציבור שלנו, כי כאשר כל הנושא הוא להצליח הרי שאי אפשר ליצור עבודה בלי לחץ משום שזה תרתי דסתרי, ואף לא יעזור לומר לאדם אל תהיה לחוץ כי אתה תצליח, אלא יש לומר לו אל תהיה לחוץ כי אתה לא צריך להצליח כי אם לעבוד, ולעבוד זהו לא דבר קטן, כי הנקודה בעבודה היא שהאדם משתמש בכוחות המיוחדים שיש לו בתוך עבודת ה' והאדם הוא המרכז, ולכן האדם צריך תמיד לשאול את עצמו איך הוא עובד ולא איך הוא מצליח. 

ומאחר שאנשים יודעים למדוד רק הצלחה ולא פעולה של חשיבה ועבודה, לכן ביראת שמים קיים הרבה 'לחץ' כיון שהאדם מנסה כל העת רק להצליח, וכמו שחושבים, שמי שיש לו יראת שמים באמת החולצה שלו 'לבנה לגמרי' כי הוא תמיד צריך להיות מאה אחוז בסדר, אולם האמת היא, שמי שיש לו יראת שמים החולצה שלו מלאה בכתמים כי הוא 'עובד', ודווקא אותו אחד שחולצתו לבנה בלי כתם, הוא אינו ירא שמים, אלא כאסיר בבית סוהר שאינו עובד ואינו מתלכלך. 

ובאמת שהמחשבה המוטעית הזו נובעת מכך שהתפיסה היא כאילו יראת שמים ענינה 'להצליח', אולם זה לא נכון, ויסוד ענין יראת שמים היא העבודה!, ורק משום שלא יודעים בכך נוצר לחץ, כי הרצון להצליח מביא לחץ, ואילו יש שני בני אדם שניתן ללמוד מהם [לא בעולם החרדי], האחד ספורטאי, והשני בונה ספינה מגפרורים שזו עבודה איטית ביותר, רוב האנשים יחשבו שיש ללמוד מהספורטאי שמצליח, בעוד שבאמת יש ללמוד מאותו אדם שבונה את הספינה עם הגפרורים, כי הוא אינו לחוץ כל עיקר, שכן הוא אינו צריך להצליח כי אם לעבוד, וממנו ניתן ללמוד איך עובדים בלי להיות לחוץ, כי הוא לא צריך להצליח אלא לעבוד וכך גם אנו צריכים להיות.

ולאותם האומרים שבלי לחץ אי אפשר לעבוד, יש לומר שהן בוודאי צריך כובד ראש, אלא שיש חילוק גדול בין רצינות וכובד ראש לבין לחץ, כי כובד ראש היינו לקחת את הדברים בצורה רצינית על ידי שעובד עם כוחות הנפש שמתאימים לו ועל ידם יוכל לפעול בעצמו משהו, וזהו אכן דבר שצריכים לו, אך לא לחץ.

ומעתה עיקר העבודה היא על ידי זה שהאדם עומד במרכז, ואכן גם בזה יש הרבה אנשים שטועים ותופסים את זה רק בתור 'רעיון' בעלמא או השקפה של 'גדלות האדם', כאשר באמת זו עבודת פרך המוטלת על האדם לחשוב היכן המרכז שלו בנוגע לתפילה ובנוגע לתורה וכו', ומכיון שאנשים אינם יודעים על עצמם שום דבר בנוגע לזה שוב יש להם מזה רק לחץ להצליח.

לחץ מכח חיפוש מוחשיות בעבודה

ובאמת שישנה עוד נקודה פנימית שמחזקת את הלחץ, והיא שחושבים שאם אין לחץ אזי העבודה לא אמיתית, וכמו גפרור שפועל על ידי התנגדות החומר שמולו, כך האדם יש לו איזה הנאה מהלחץ כי על ידי כך הוא מרגיש שיש דבר אמיתי בעבודה שלו, וזה על אף שכולם מודים שזה עושה רק נזק.

ומחשבה זו נגרמת מכך שעבודת ה' היא דבר דק ולא 'ממשי', ומאחר והאדם רוצה להרגיש ממשיות בעבודה הוא עושה זאת על ידי שמלחיץ את עצמו מאותה עבודה, וסבור שאם זה מלחיץ אותו הרי מוכח שהעבודה שלו היא ממשית. 

וזו איפה הכוונה במה שפתחנו בתחילה שאם יאמר אדם לחבירו שהוא אינו לחוץ יחשבו עליו שהוא לא לוקח את העבודה ברצינות, מאחר שחושבים שמי שאינו לחוץ כנראה שעבודת ה' אצלו היא לא דבר ממשי, ומחשבה זו אינה נכונה, אלא בהפך, מאחר שאי אפשר באמת לעבוד עבודת ה' בצורה נכונה אם הכל תחת לחץ, ולכך כל זמן שהדרישה של התפילה או הלימוד יעמדו במרכז בוודאי שיבא העובד לידי לחץ, שכן אם אם לו הלחץ הרי הוא ח"ו מיקל ראש.

עבודת ה' כניגון בכינור

חיסרון נוסף יש לעבודת ה' בלחץ שכן כאשר האדם נמצא בלחץ ראשו אינו יכול לעבוד, וממילא הוא כלל לא יכול להעמיד את עצמו במרכז, וכמו שאמרו גדולי המוסר שראשו של אדם הוא כמו כינור שעובד קשה מאד, אך בלי לחץ, ואם הוא יהיה בלחץ הרי שהצליל לא יצא מכוון ויפה.

ומעתה למדנו שהאדם צריך להעמיד את עצמו במרכז העבודה שלו, ולבדוק איך הוא מתקשר בזה לעבודת ה', ומוטל עלינו להתחיל לחנך את עצמינו ואת ילדינו בגישה הזאת, מה מקשר אותם ומה יש להם בזה, ועבודה זו מתקשרת לעניין הייחודיות שהרחבנו בו בוועד הקודם, דהיינו בצורך של כל אדם לגלות את הייחודיות שלו, שבזה אכן יש לכל אחד דרך שונה ועליו למצוא את הדרך הנכונה עבורו.

וכאשר נתחיל לחשוב בצורה נכונה נוכל לגעת בעבודת ד' בלי לחץ, ולא מחמת זלזול ח"ו, אלא מתוך כובד ראש מאחר ואין סיבה ללחץ כי אם לעבודה.