דפוס וצורה

אדם המקיים את כל אורחותיו על פי ההלכה ובהתאם לשו"ע, יש לחייו צורה מסוימת. קיום ההלכה היא כמובן המחויבות הבסיסית של כל אדם. בנוסף ישנו עולם שלם של עבודה רוחנית שהאדם צריך להימצא בתוכו באופן זה או אחר, בו כבר אין פרטנות כמו זו ההלכתית, אלא ישנם כיוון ודרך שדרכם על האדם לבנות את חייו.

עבודה זו משווה לאדם צורה. אין היא צורה באופן הראשון, משום שהיא לא מחמת הקיום של דרישות מסוימות, אלא עצם זה שהחיים מתנהלים 'כדרך', זה מה שהופך אותם לחיים של צורה. יהודי צריך שתהיה לו צורה.

אך חשוב שנבחין בכך שישנו הבדל בין צורה לדפוס. אדם המקיים את חייו לאור ההלכה ובהתאם לשו"ע יש לו דפוס חיים. אך זה 'דפוס'.

שונה הוא האדם ה'עובד' שבונה לעצמו קומה ודרך רוחנית – לו ישנה צורה.

וכמשל נאמר – אתרוג צריך שתהיה לו צורה, ישנו אף הידור ליטול אתרוג יפה ככל שאפשר ובעל צורה, אך הגדל בדפוס פסול ללקיחה, גם כשהוא עומד בתקן של האופן שבו אתרוג אמור להיראות.

כך גם בעבודת ה' ישנו הבדל בין אדם 'המקיים' את ההלכה, לאדם שההלכה זו הצורה שלו. כבר באופן הלימוד נמצא ביניהם הבדל – הראשון בדרך כלל ילמד בעיקר מספרי קיצורים, ואילו השני יתחיל הכל מהמקורות: גמרא, ראשונים וכו'. 

ב"דרך עץ חיים" מביא בדומה ל'מסילת ישרים' את דברי חז"ל על הפסוק: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" – כי מי שאינו מושל ביצרו, לא ישים עצמו לזה לעולם, אך המושלים ביצרם הם יעשו את הדבר הזה וילמדוהו לאחרים לעשות אותו. הלא האדם רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממש: מה הוא? ולמה בא לעולם? או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא? ומה יהיה סוף כל ענייניו?"

דברים אלו ובקשת החשבון הנפש אינם ציוויים לעשייה, אלא דרך להתבוננות האדם על חייו.

ובהמשך דבריו – "שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על העניין הזה שאמרתי, ויבקש בלבבו: מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם? מה עשה משה רבינו, עליו השלום? מה עשה דוד, משיח ה', וכל הגדולים אשר היו לפנינו?"

האדם צריך לעמוד שעה ביום כשהוא פנוי מכל מחשבה אחרת, מכל הוראה מה לעשות, ולהשקיע את עצמו בתוך השאלה והתהייה: מה חובתו בעולמו. ניתן לחשוב מה עשו האבות הגדולים – הם היו קודם מתן תורה, הם לא הגיבו לדרישה הלכתית, הם יצרו לעצמם את הדרך והמשמעות.

כך, מחשבות האדם ועבודת ה' שלו צריכים להתחקות אחר הבניה הנפשית שלו, זו שהיא אישית לכל אדם. זו שבונה לו צורה מבפנים.

התבוננות זו יכולה להיתפס אצלנו בטעות כביטול תורה, כיוון שהתרגלנו תמיד למלא הוראות, ולחשוב רק – 'מה מוטל עלי כעת לעשות', כך שאנו מתקשים לחשוב על זמן פנוי שאין בו הוראות עשייה. אך זהו הרגל שחובה עלינו לאמץ, כדברי ה'דרך עץ חיים'.

מה עשו אבות העולם – מה הסיפור שהיה להם בחיים? כך גם אנו נבוא לחשוב על חיינו כסיפור, ולא רק כתגובתיות לדרישות.

דפוס יאלף אותנו, אך לא יצמיח אותנו כאנשים בעלי צורה מבפנים.

כשננסה לעשות כך – לעמוד שעה ביום, פנויים מכל מחשבה ולהרהר בחיים, נפגוש על כורחנו חלקים של רע, של חוסר, של רצון לעשות משהו.

משום כך עלינו לבנות בעצמנו את היכולת הזו – לבנות לעצמנו דרך, לחיות כסיפור, לא כאוסף ושברי מעשים.

עבודה זו היא עבודת המחשבה, כך גם ימי השובבי"ם הם עבודה על המחשבה. 

חשוב להבין כי להחזיק רצף של מחשבה זוהי עבודה. כשיעלה לנו רעיון מבריק בלימוד התורה, הוא לאו דווקא פרי מחשבה ארוכה, אין זה מעיד על כוח המחשבה. לעומת זאת, לחיות בתוך משך של חשיבה בתורה ובעבודה זו צורה של קדושה. משך וריכוז המחשבה משווים לחיים שלי את המשמעות הרוחנית, שהתורה והקב"ה הם החיים שלי. בלעדיהם, אם המחשבה שלנו מתפזרת, אם אנו לא יכולים 'להחזיק' אותה אפילו דקות ספורות, מסתבר שחיינו הינם חיים רגילים שיש בהם נקודות טובות ונכונות, אבל נקודות אלו אינן הופכות לחיים עצמם.

לבושתנו, לפעמים אנו מוטרדים מאיבוד סכום כסף יותר ממה שאנו מוטרדים מאיבוד ידיעה בתורה או מחשבת עבודת ה'.

המשימה שלנו היא לשנות את עצמנו. 'להחזיק' את רצף המחשבה ואת ההימצאות בתוך עולם של עבודת ה'. זו זהירות. זו קדושה.