הדרך הנכונה בלימוד תורה כתנאי לזהירות

תנאי בסיסי לעבודה על זהירות הוא לימוד באופן נכון. האפשרות לבנות זהירות על פי התורה עוברת דרך היכולת להביא ראיות בצורה זמינה ממרחבי התורה וחז"ל.

בקיאות בידיעת התורה פירושה זמינות של הידיעות לראיה ולהבנה מדבר לדבר. רק באופן שהידיעות זמינות לי אני חש את הדברים ויכול למשש אותם. צורה זו אפשר לרכוש רק כשנלמד תורה באופן מעשי – דרך מחשבה על מקרה מעשי.

כך ממש מפורש ברש"י במסכת שבת, בסוגיה שדנה האם כלי זין הם מוקצה בשבת. הגמרא דנה האם כלי זין הם כלי או תכשיט. בהמשך מביאה הגמרא ראיה לכך שזהו תכשיט מהפסוק בתהילים: "חגור חרבך על ירך הודך והדרך" – זאת אומרת שכלי זין הם הוד והדר – תכשיט. אך הגמרא דוחה את הראיה ואומרת שפסוק זה נאמר על לימוד תורה. 

כותב שם רש"י: "בדברי תורה כתיב – הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך גיבור לנצח במלחמה והוא הודך והדרך". הזמינות של הידיעות והיכולת להביא ראיה זו המעלה וזהו האופן שבו האדם צריך ללמוד תורה.

לעיתים קרובות מדי הלימוד אצלנו לא נעשה באופן זה. הלימוד הוא מופשט מדי, מתעסק יותר במחשבה מיניה וביה ופחות בראיות ובקשר שיש בין סוגיה לסוגיה, בין נידון לראיה. לימוד כזה לא מתקיים ביד הלומד ומביא לתהייה לאחר זמן על ההשקעה המרובה שהשקיע ולא הביאה לתוצאות.

כמובן, הדברים אינם מכוונים ללימוד הלכה, שזהו אכן לימוד מעשי. האמור מכוון לאופן של לימוד הסוגיות עצמן. כשהדברים נלמדים דרך מחשבה על מקרה מעשי, היא מייצרת קשרים בין סוגיה לסוגיה כמו גם עניין רב – מה שממריץ ומאתגר את השכל להביא ראיות מפה ומשם. כך יתקיים הלימוד בידו.

וכדברי ר' ישראל במכתב כ' – "היסוד הלימוד וכאשר הזכרתיו בהיותו פה. לתור המרכז בקיאות הנפלאה לברר כל סברא מכל דברי חז"ל וגדולי המחברים".

זהו לימוד שצריך להיות באופן כזה לכתחילה. ללמוד באופן שיהיה ללומד תפיסת יד בלימודו, שיוכל להשתמש בדברים שלמד ועיין בהם.

כך, ללומד דרושה יכולת לעגן את המחשבות בתוך מקורות, תוך דימוי מילתא למילתא ולא באופן שהדיון כולו הוא מיניה וביה.

נחזור לפסוק שעליו אמרה הגמרא שמדבר בדברי תורה: "חֲגוֹר-חַרְבְּךָ עַל-יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ, וַהֲדָרֶךָ.  וַהֲדָרְךָ, צְלַח רְכַב עַל-דְּבַר-אֱמֶת, וְעַנְוָה-צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ".

הודך והדרך – זהו היופי של התורה כאשר הדברים זמינים ללומד כדי להביא ראיות לדבריו.

והדרך צלח – הגמרא דורשת: אל תקרי והדרך אלא וחדדך, שהקב"ה מצליח בידם. החיבור האמיתי צריך להיות באופן שיש ללומד תפיסת יד בדברי התורה גם לאחר זמן. כשהלימוד מדי מופשט הדברים מתכהים ככל שעובר הזמן, כך אין בהם הצלחה ויכולת שימוש לאחר זמן.

צלח ורכב – גדלות אמיתית היא באופן זה של יכולת להיות מעוגן כראוי בתוך דברי תורה.

ממשיכה הגמרא: "צלח רכב – יכול אפילו שלא לשמה? תלמוד לומר 'על דבר אמת'". לימוד לשמה פירושו לימוד המחפש את האמת.

ניסיון כזה של 'לימוד שלא לשמה' – שלא מחפש את האמת, קיים כשדעה שלי מעוגנת בראיות. אם היא הייתה מחשבה שמתוקפת רק מתוך עצמי, יהיה קל לוותר עליה כשאשמע דעה שונה. אך כשזו דעה שמעוגנת במספר ראיות, ההגנה על דעה זו מחוייבת יותר, אני לא יכול לוותר עליה בקלות. ראיות לדברים מעניקות ללומד עוגנים שמקשים לוותר עליהם.

ובהמשך הגמרא – "יכול אם הגיס דעתו? ת"ל 'וענוה צדק'". כשהלימוד מגובה בראיות רבות כל כך, קל להגיע להגסת הדעת. הדברים אמורים כאשר הלומד הוותיק ישמע מישהו צעיר או פחות מיומן, הוא עלול להיכשל במחשבה של – 'מה הוא יכול לחדש לי'? ומתוך כך לא להאזין באמת לדבריו. 

אצל גדולי עולם אפשר לראות קשב רב לכל אדם שיאמר להם דברי תורה, גם לנערי בר מצווה אוזנם כרויה, ולא מחמת חסד. מי שהתורה היא חייו יאזין לכל אמירה, גם אם הוא יודע אותה. אולי הצליל יהיה שונה, מה שיחדש לו ויאיר אצלו מחשבה חדשה?

"ואם עושין כן זוכין לתורה שניתנה בימין, שנאמר: 'ותורך נוראות ימינך'". כאן הקב"ה מגלה להם דברים שמכוסים מאנשים אחרים.

חשוב שהלימוד שלנו יהיה באופן שתהיה בו אחיזת יד, שנוכל תמיד לעיין בדברים ולפשפש בהם. שבכל דיון ועניין נוכל להביא פרנסתנו מרחוק – להביא ראיות ממקומות שונים, כך הלימוד יתקיים בידנו. זו האפשרות לזהירות על פי התורה – היכולת לחשוב על מעשינו מתוך מקורות וראיות מהתורה ומחז"ל.