לימוד מוסר – חיזוק או עיון?

עבודת הלב ועבודת המוסר מבוססות על עיון. רק באופן זה האדם מזדהה עם הדברים ועם הנלמד. 

עיון ולימוד אלו צריכים להיעשות דווקא במקומות ובדברים הפשוטים לאדם, אלו שלכאורה – 'אין בהם מקום לעיון מחמת פשטותם'. כך הרמח"ל בוחר לפתוח את הספר 'מסילת ישרים'.

כשהלימוד בספר נעשה בקריאה מהירה שלא בעיון, גם כשזו תהיה רצינית ומרוכזת, הלומד יחמיץ את האפשרות לעבודה משמעותית ומעשית כתוצאה מאותו לימוד. 

ההבדל בין לימוד שטחי ללימוד עיוני מתחיל בגישה עצמה ללימוד ולספר.

הלומד יכול לגשת לספר ולקרוא אותו דרך החיסרון האישי שלו. כלומר, הסיבה שהוא נזקק לספר – זהו החיסרון שלו, ובהתאמה גם הציפייה לקבל תועלת מהספר תהיה להשלים את החיסרון.

גישה כזו תהדהד שוב ושוב את החסרונות של הלומד ואף תשתף את עיני מחבר הספר באותן החסרונות. מה שיחסום את הגישה לאופני חשיבה משמעותיים וחיוביים.

כך הלימוד יראה באופן זה: 

"מפקח על מעשיו ודרכיו" – אני צריך לשים לב לא להיכשל בגין החסרונות הרבים שלי.

"לבלתי עזור נפשו" – אומנם זו קצת הגזמה (יחשוב הקורא), אך הדברים ראויים, כדי לגרום להתלהבות ותנופה בקיום החובות. 

"ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפילה" – אני עושה כל דבר מחמת הרגל, עליי לצאת מההרגלים ולפתח חשיבה מבוקרת. על אף שיש לי הרגלים טובים (ישאל הקורא)? כנראה המחבר מדבר על הרגליי הרעים (ישיב לעצמו). 

כך כל הלימוד, מפשט אחר משפט יילמד באופן של פרשנות דרך מבט ששם את החיסרון במרכז הלימוד. 

באופן זה הלימוד ייתפס כמטרת תוספת מוטיבציה והתחזקות ביראת שמים. 

אך זוהי טעות. כמו שאמר המשגיח: 'ספרי מוסר אין בהם מליצה'. 'הספר אומר בדיוק את מה שהוא אומר'.

אנו טועים ובאים לעיתים עם הרבה הנחות מוקדמות ולפיהם מפרשים את הדברים, במקומות בהם הדברים אינם מתאימים להנחות שלנו אנו משנים את משמעות הכתוב – אומרים שזוהי מליצה, או שהדברים מכוונים למשהו אחר. כמו לומר – ש'רעת ההרגל' מתייחס דווקא להרגלים רעים ולא גם לטובים. ומשפט כמו "כסומא ההולך על שפת הנהר" – נאמר כמליצה ונועד להלהיב, שהרי לא כל מקום בחיים הוא על שפת נהר או תהום.

לימוד באופן זה חוטא למטרה, אין בו כדי להזדהות עם הדברים ולתת להם משמעות מעשית שבכוחה לשנות חיים. עיון זה תמיד 'מסתדר' עם ההנחות הקודמות ולכך אין בו הכוח לפעול.

אנו צריכים להתרגל ללמוד באופן שונה, לימוד ועיון כאלו שלא מניחים שום דבר מראש ואף שמים את הדגש דווקא על המקומות בהם הדברים מתנגשים עם ההנחות שלנו, על האמירות שמאתגרות את המחשבה. רק באופן זה בכוחו של הלימוד ליצור בי הזדהות עם הדברים.

ההתמקדות בחסרון מחבל ביצירת ההזדהות עם הדברים. אנו צריכים לגשת ללימוד זה באופן שונה.

כך נקרא את דברי הרמח"ל –                               

"שהאדם נזהר במעשיו וענייניו" – מתואר כאן אדם בר מעלה שעושה ופועל בכל דרכיו ומעשיו בזהירות. 

"כלומר שיתבונן ויפקח על מעשיו תמיד" – זו תיאור של הזהירות, כך נראה אדם שנזהר. זהו לא פועל יוצא של הזהירות אלא תיאור שלה. התיאור הוא של אדם שבכל מעשה שלו השכל יורד עד המעשה, בשונה ממה שקורה לאנשים באופן טבעי, שהמעשה מנותק מהשכל. 

רצוי שהדעת תשקול כל דבר – טוב או רע. 

"לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון" – כשאדם עושה דברים בלי שיקול הדעת הוא מאבד את נפשו, לא מחמת מעשהו הרע אלא בגלל המעשה חסר המחשבה.

הנפש אובדת במעשים הנעשים בלי שיקול הדעת. זו אינה מליצה. 

לצורך זה כמובן, אנו צריכים להאמין בקיומה של הנפש ובחשיבותה, כך נחוש לאובדנה ממש כדבר מוחשי וממשי.

בגישה זו, המילים "כעיוור באפילה" מקבלות משמעות מדויקת ולא מליצית. כל "הרגל" הוא רע, הוא לא בשליטת הדעת. אומנם ישנם הרגלים טובים, אך 'הרגל' כשלעצמו עומד בניגוד למידת הזהירות, בלי קשר לתוצאה.

לימוד באופן זה מייצר הזדהות עם הדברים. לימוד מוסר אינו חיזוק, הוא עיון ממש. בדומה ללימוד גמרא, אותו לא נראה כחיזוק, גם על לימוד מוסר אנו צריכים לחשוב כעיון. 

באופן זה אפשר גם לעבוד עם הדברים באופן מעשי ומקדם, ולא רק כדחף והתחזקות לידוע ולקיים.