על האדם ללמוד להיות 'מופתע' מעצמו, דהיינו שיסתכל על חייו ב'חכמה', ואין הכוונה בזה שיסתכל בצורה 'פסיכולוגית', אלא לחכמה כזאת שתביא את האדם להיות מופתע מעצמו מהדברים שתופסים אותו, ולא מחמת ההבנה שלו מה גורם לזה לתפוס אותו, אלא התבוננות בחכמה על התוכן עצמו שיש בנושא שתופס אותו, ובזה הוא מסתכל על החיים בצורה שיש בה תוכן, וכאן יש צורך להתגבר על ההרגשה שאדם מרגיש שכל חייו מוכרים לו על כל הצדדים שיש בו, שהרי בזה הוא גורם לכך שאינו יכול להיות מופתע מעצמו.
עין טובה – הסתכלות חכמה
נשוב ונעסוק בכלים שעלינו לפתח כלפי החיים שלנו בכדי שנוכל להיות ראויים לחנך אף אחרים, והפעם נדון כיצד האדם יוכל ללמוד לראות את החיים של הזולת בעיניים של חכמה ועל ידי כן להתקשר נכון לעולמו של החניך.
היכולת לשמוע דברים חדשים
קיימת בעיה שורשית שהאדם לא מוכן לתת לעצמו להיות 'מופתע', התנהגות זו היא בין בלימוד, דהיינו שהגישה בה אנו ניגשים לשמיעת דברי תורה היא לא כמו לשמוע דבר שלא שמענו מעולם, או דבר שונה מכל מה שחשבנו עליו עד היום, אלא בגישה כזאת שהדברים פחות או יותר ידועים, ומי שהוא 'בעל כשרון' הרי שהוא מבין מה שנאמר, ואף יש לו מה להגיב על כך מיד, ובין בהקשבה לחבר בכל תחום שהוא, הגישה היא תמיד שאין איזה 'חידוש' בדבריו.
הסיבה לכך שאנשים לא נוטים להקשיב בגישה שיש כאן 'חידוש', היא משום שהתפיסה שלהם היא שכל מה שרואים ושומעים מתבסס כבר על רקע דברים ידועים, וצריכים רק להרחיב ולהוסיף מעט, ולהתאים את הדברים שנאמרו למושגים המוכרים, אבל אין מוכנות לקבל שיש כאן דברים שונים.
אך האמת היא שאף בזה לא די, ולא מספיק רק לשמוע בגישה שהדברים שונים ומפתיעים, אלא עלינו להיות מסוגלים לשמוע דבר מוכר ידוע ומובן, ואף על פי כן לגשת מתוך תפיסה שזה לא מוכר כלל, דהיינו, שגם אם היה לנו בזה 'מושכל ראשון' שהוא דבר חשוב להבנת העניין, מכל מקום אנו צריכים מוכנות לגשת לאותו הדבר בדיוק שוב בצורה שונה, ולא כמו ההבנה המוקדמת שלנו, גישה זו צריכה להיות דרך חיים של האדם, ולא רק בלימוד.
(ובזה יש ליתן לב שלא כל מי שאומר 'נוסחאות עמוקות', ונראה כביכול שהוא אומר דברים גדולים, באמת הוא 'מחדש' מחמת המילים היפות והעמוקות[1]).
הצורך שאדם יהיה מופתע מעצמו
עלינו לדעת שכן הדבר גם בחינוך, ראשית על האדם ללמוד להיות 'מופתע' מעצמו, דהיינו שיסתכל על חייו ב'חכמה', ואין הכוונה בזה שיסתכל בצורה 'פסיכולוגית', אלא לחכמה כזאת שתביא את האדם להיות מופתע מעצמו מהדברים שתופסים אותו, ולא מחמת ההבנה שלו מה גורם לזה לתפוס אותו, אלא התבוננות בחכמה על התוכן עצמו שיש בנושא שתופס אותו, ובזה הוא מסתכל על החיים בצורה שיש בה תוכן, וכאן יש צורך להתגבר על ההרגשה שאדם מרגיש שכל חייו מוכרים לו על כל הצדדים שיש בו, שהרי בזה הוא גורם לכך שאינו יכול להיות מופתע מעצמו.
עין טובה
ההסתכלות הזו של האדם על עצמו נקראת 'עין טובה', וכדברי החסיד יעב"ץ, (אבות ב יג) שפירש כי 'עין טובה' היא עין של 'חכמה', ואין הכוונה לאדם שמתבטל בקריאת עיתון וכדומה, וה'עין טובה' שלו אומרת שזה לצורך הרחבת הדעת ללימוד תורה, זו לא הסתכלות של 'חכמה', אלא העניין של 'עין טובה' היא, שהראיה של האדם היא ראיה חכמה, מי שמסתכל על עצמו בחכמה יוכל לשאול את עצמו, מדוע מעניין אותו דברים אחרים כמו פוליטיקה, וכדומה, ואין הכוונה שיעשה בעצמו חשיבה פסיכולוגית גרידא, או חשבון נפש, אלא שמתוך הראיה הזאת ילמד לראות גם את הנקודות השונות באזורים שהם לא מרכז החיים שלו בצורה חכמה[2].
היום אנחנו לא חיים כך, ואפילו כלפי הדברים הטובים שבנו אין לנו הסתכלות נכונה, וכאשר יש לאדם דבר שאסור עליו, הוא מסביר לעצמו שמה שהוא לא רוצה לעשות את אותו דבר הוא מחמת שהשו"ע אוסר את הדבר, בעוד שהאמת היא שהיה עליו להתבונן על כך שיש לו נקודה בנפש שלא נותנת לו לעשות את אותו דבר, ולא רק כציות לשו"ע בלבד, ואילו באמת היה רואה את הדברים כך, היה יכול ללמוד על מעלותיו וחסרונותיו והיה יכול לעבוד איתם.
[אכן אצל האדם כלפי עצמו ישנה מניעה להתבונן באופן כזה משום שלעיתים אם הוא יחשוב למה קריאת עיתון מעניינת אותו, וכדומה לזה, עלול הוא להתבייש מהמסקנה, וזה יכול לגרום לכך שלא יחיה בצורה כזאת].
רק כאשר האדם מתייחס לחיים שלו בחכמה, הוא יוכל להתייחס לילד שלו בצורה של 'מחנך', מכיוון שמחנך צריך לחיות את עולמו של החניך, אך עם זה הוא חייב לעשות זאת בראייה חכמה, ולמשל, אם ביום מן הימים הילד מתעניין 'בפוליטיקה', על האב לדבר אתו בחכמה, ולא רק לומר לו משהו מוסרי, כמו ביטול תורה וכו', ובמקרה מעין זה נדרשת מהאב תגובה רק אחר שהביט בצורה חכמה על חייו של הילד, והגיע למסקנה מה נכון לומר.
הדרך לחינוך עם חכמה היא רק כאשר האדם יהיה מורגל להיות מופתע מעצמו ומאחרים, כך יוכל הוא לראות את עצמו וחניכיו בחכמה, ובאמת שיש מחנכים החושבים שמאחר והם פגשו הרבה מאד בחורים בחייהם, הרי שכל בחור שיבוא הוא כבר דומה לאיזה בחור אחד שכבר הכיר בעבר, אכן המחשבה הזאת אינה נכונה, משום שהמחנך צריך להיות מוכן תמיד לכך שישנו דבר חדש שיכול להפתיע אותו, וכמו שבפעמים הראשונות הוא היה מופתע, כך הוא צריך להיות גם כאשר הוא כבר ותיק.
ועלינו לדעת שאם האדם לא חי כך, הרי שהוא מאבד את האפשרות לחנך מישהו אחר, מכיוון שהוא חי בעולם אחר ממנו, ואם הוא יתחבר אליו בלי לחיות את העולם שלו, הרי שכבר אין חכמה בפנים, וכאשר התכלית היא שהאדם יחנך את ילדיו בצורה ראויה, לשם כך הוא צריך להסתכל על עצמו, על חייו ועל יצריו בעין טובה[3].
מצאנו אם כן, שכאשר החיים של האדם מלאים בתוכן ובחכמה זו היא 'עין טובה', ומי שאינו חי כך מאבד את האפשרות לקשר עם החניך, היות והחניך חי בעולם משלו שהוא עולם פשוט, והמחנך צריך לרומם את החניך בתוך עולמו של החניך ולא בעולמו שלו, ולכך הדרך לזה היא בכך שהאדם יראה את 'ההרגשים' שלו בצורה חכמה, ובשל כך יהיה מופתע מעצמו, וממילא גם מילדיו ותלמידיו.
על כן עלינו לחדש לעצמינו את אותה 'עין טובה', ולחיות את החיים בגישה שכל מה שקורה בחיים אלו דברים חשובים שאין לדחוק אותם החוצה, ויש להסתכל עליהם בצורה נכונה[4], וכאשר האדם ייקח את חייו ברצינות, הוא יהיה 'מופתע' מהחיים שלו.
[1] בזמן שלמדתי אצל ר' מנדל אטיק, הרבה פעמים אמרו לו נוסחאות טובות מאד, והוא היה מגיב ואומר שאלו רק 'מילים' שלא באמת מובנות.
[2] דוגמא לכך ראיתי אצל רבי ר' יונתן דיויד שליט"א, שהעסיק אותו מה ש'הציונים' לקחו את מירון לשליטה שלהם, והלא לכאורה סיבת הדבר היא מחמת האסון שם, ומאחר ואין מישהו אחר שאפשר לסמוך עליו שיסדר את זה, הם לקחו את זה, (יש מי שהסביר בזה, ששנים רבות כל ההנהגה במירון הייתה בדרך נס, ואחר ששנה אחת כבר לא היה נס, כנראה שירדנו ממדרגתנו ואיננו זכאים יותר לנס, ולכן הגיעו הציונים), אך ר' יונתן ראה בזה מבט אחר והוא שהציונים שמים את ידיהם ב'ממטמוניות' של כלל ישראל, ורוצים לשלוט גם בדברים הסודיים, וזו דוגמא להסתכלות חכמה על דברים שהם לכאורה פשוטים!
[3] אחד הלימודים הגדולים שהיו לי בחיים בזה היה כאשר חזרתי פעם הביתה מקניות שנעשו במאמץ רב, וברגע שנכנסתי הביתה הנחתי את הסלים על הריצפה בחושבי שבזה מסתיים תפקידי, ומעתה אני מצפה שיהיה זה התפקיד של אשתי להכניס את המוצרים למקרר וכו', ורק לאחר מכן תפסתי שזו רשעות גמורה, כי הרי 'רשעים אין טובתם שלימה', וכך ראיתי שעל אף שחשבתי שאני מצוין בבן אדם לחברו, בפנים ישנה נקודה של רשעות, ומנקודה זו היה לי מפתח גדול לתפוס את מי שאני.
[4] התלמיד עצמו ואף רבו, יכולים לעיתים לראות את חיי התלמיד בצורה לא נכונה, אצלי זה היה כאשר המשגיח אמר לי פעם, הוראה מסוימת על צורת החשיבה משום שהיה סבור שמוחי עובד בצורה מסוימת, ולימים מומחה גדול אמר למישהו עלי, שצורת החשיבה שלי היא אחרת לגמרי מההנחה של המשגיח, וזה נתן הסבר לדפוס החשיבה שלי, וכאשר אמרתי את אותה טענה למשגיח, ענה המשגיח, שזה נכון ומענין, ושהוא לא ראה את זה… הנה לנו דוגמא לדבר שגם אני וגם רבי לא שמנו לב אליו, ואפילו שהוא מרכיב יסודי בחיים שלי.