חינוך הרצון

חינוך הרצון

בוועד הקודם דברנו על כך שהפעולות וההנהגות שלנו הם עצמם 'מחנכים', ועתה נדון איך אנו מחנכים 'לחפוץ' בדרך מסוימת ולא רק 'לקיים' אותה.

החינוך ל'רצון'

עומק פעולת החינוך היא לחנך את 'רצון' החניך[1], דהיינו, להביא את החניך למצב בו הוא עושה את הדברים הנכונים שחינכו אותו אליהם, משום שהוא רוצה בהם, ולא רק משום שזה הדבר הנכון שצריך לעשות, ולכן הבסיס של החינוך הוא, ללמוד איך מביאים את החניך לידי כך שירצה את הדבר הנכון, שכן זו הנקודה שאליה צריך המחנך לכוון[2], וברור הוא, שלהשפיע על רצונו של אדם אחר, זהו לא מהדברים הקלים, אמנם בכל זאת עלינו לנסות ולהבין כיצד מגיעים לזה.

הנפש החיים מבאר שנקודת ה'רצון' היא, מה שהאדם רוצה להשתייך ולפעול פעולות 'שמשייכות' אותו לעולם גבוה יותר, דהיינו שנבנה אצל האדם רצון להשתייך לעולם גבוה יותר, וכלפי חינוך 'עולם גבוה יותר', מכוון לעולם של האבא או של המחנך, וזו הנקודה אליה צריך להביא את החניך, שהילד רוצה 'לחיות' ביחד עם המחנך באותו עולם, וזה נקרא  'לחנך את הרצון', ופשוט הדבר, שהרצון הוא כפי תפיסת עולמו של החניך, ולא כפי תפיסת עולמו של המחנך.

החינוך לרצון הוא מהחידושים הגדולים ביותר שיש לנו בחינוך, שכן בדרך כלל החינוך שלנו הוא באופן של 'הרגל', דהיינו להרגיל שוב ושוב את החניך לעשות את מה שאנו מבקשים ממנו, גישה זו למרות מעלותיה, אינה מצליחה במקום שבו ההרגל הוא כנגד רצונו של החניך, וממילא באזורים אלו  התופסים חלק נכבד בחינוך, שיטת ההרגל לא תפעל בצורה נכונה, ועל כן עלינו להיזהר לא 'להגזים' עם דרישה של הרגל מחניך שאינו רוצה, ובפרט במקומות עדינים כמו תפילה וברכות, שבהם אם נפנה אל החניך רק בדרישה של הרגל לא יהא זו פעולה חינוכית כלל[3], ואם כן, הרי שעלינו לדעת איך אנחנו משפיעים על רצונו של החניך, כך שירצה מעצמו את הדברים שאליהם אנו מחנכים.

חיבור וקשר בין עולם ה'מחנך' לעולם ה'חניך'

לצורך חינוך כזה, ראשית דרוש שיהיה קשר בין עולמו של המחנך לעולמו של החניך, משום שאם האב או המחנך 'מנותקים' מהעולם של הילד או החניך, הרי שאין דרך לפעול על 'הרצון' של החניך, כי אין היכרות עם עולם הרצונות שלו[4], וחינוך אמיתי מגיע כאשר החניך מחובר למחנך.

וכאן אנו מגיעים למורכבות שבעניין ויש לתת על כך את הדעת, שכן מצד אחד על המחנך לחיות חיים גבוהים יותר משל זה החניך, ואל לו לרדת מידי לעולם שלו, שכן רק כך יגרום לו רצון להשתייך לעולם שלו, היותר מרומם, אך מצד שני עליו להישאר 'מחובר ומקושר' לחניך[5].

דוגמא לדבר נוכל להביא מאופן הדיבור של המחנך, טעות היא לחשוב שדיבור בשפה נמוכה[6] עם התלמיד מחברת ומקשרת, משום שהתלמיד עצמו אינו מעונין שהמחנך יפנה אליו בסגנון כזה, ולכך הגם שחייבים חיבור, ובלי זה אי אפשר לחנך מהעולם הגבוה של המחנך, בכל אופן זה לא צריך להיות בצורה שמורידה את העולם של המחנך.

ומאידך, הרבה פעמים מדברים עם החניך דברים שהם נכונים ואמיתיים אבל הם גבוהים מידי ולא מחוברים לעולם שלו, ובמקרה כזה העולם של המחנך נשאר גבוה ואין למתחנך מה לעשות עם הדברים שהוא שמע, אפילו שהם נכונים, [וזהו המניע לכך שהמחנך רוצה לרדת לעולמו של החניך ולדבר בשפתו.]

וכאן השאלה, איך המחנך מצד אחד יורד לעולמו של החניך, ומאידך, לא מאבד את האפשרות שלו לחנך מאחר ולא נשאר גבוה?.

הסתכלות על חיי החניך בעיניים של חכמה

ואכן המפתח בזה הוא, להסתכל על עולמו הנמוך של החניך בעיניים של 'חכמה', דהיינו, על המחנך להביט מתוך העולם הגבוה שלו, על החיים הפשוטים של החניך בידיעה והבנה, שאף הדברים הפשוטים שעוברים עליו הם דברים גדולים וחשובים מאד, וחשיבותם היא לא רק משום שאפשר להוציא מזה איזה מסר רוחני גבוה, אלא משום שבעצמותם הם גדולים וחשובים[7].

דוגמא לדבר נוכל לתת בהסתכלות על חניך שמאד חשוב לו 'מוזיקה', ההסתכלות הנכונה במקרה כזה היא,  שבמוזיקה הוא מרגיש את עדינות נפשו, וזהו מההרגשים הדקים בנפש האדם שחשוב שיתעסק איתם, ובאמת שזו הייתה ההסתכלות של המשגיח זצ"ל על החיים שלי, הדברים שעניינו אותי היו חשובים בעיניו, ועם כל זה הוא לא ירד לפרטים נמוכים יותר, אפילו שאותי הם עניינו מאד, אלא ראה את הדברים בצורה כללית, ובעיניים של חכמה הוא נתן חשיבות לחיים הפשוטים שלי.

זהו העומק בדברי הגרי"ס זצ"ל שאמר כי כאשר ילד משחק עם 'חתיכת עץ' כאילו היא 'אוניה', ואביו לוקח לו את חתיכת העץ הזו ואומר לו שיפסיק לשחק עם שטויות, שקול מעשה זה כמו להטביע ל'גביר' אוניית סחר בים, הרי שבדוגמא זו רצה הגרי"ס ללמדנו, שצריך להסתכל על עולמו של ילד בן שלש בראיה ובהבנה שיש בעולם הזה דברים מורכבים וחשובים, ולא משום שהילד יוכל ללמוד מכך מידת אחריות או חסד וכדומה, אלא משום שעצם החיים שלו הם חשובים בעיני המחנך!.

הסתכלות המחנך על החיים שלו בחשיבות

הסתכלות זו תלויה ישירות במה שהאדם רואה את החיים שלו עצמו בעיניים של חכמה, ובאמת הרבה בני תורה לא מסתכלים על הדברים הפשוטים שבחיים שלהם בחשיבות, וממילא כאשר את החיים שלהם הם לא מעריכים ורואים באור נכון, בוודאי שאת החיים של אחרים הם לא יראו באור נכון.

אי ראיית החיים כדבר חשוב, מביא לתפיסה  שכל דבר שמחשיבים מלבד הלימוד מעביר מסר שיש דבר החשוב יותר מהלימוד , ולכך הוא ימנע מלספק לבנו או לתלמידו דברים הכרחיים לנפשו, מחשש שעובר בזה מסר שיש משהו יותר חשוב מלימוד[8], והסיבה שחושבים כך היא משום שלדעתנו אלו דברים לא חשובים, והם לא חלק ממערכת החיים האמיתית אלא דבר צדדי.

ומעתה העבודה היא להחשיב את החיים הפשוטים, ואף את הדברים הצדדיים, ולא רק את ההרגשים שמיד רואים שיש מה ללמוד מהם, ומסופר על ר' שמואל חרקובר זצ"ל שהיה אחד מחשובי תלמידי ישיבת מיר, שעם כל גאונותו האדירה הוא היה מנגן בכינור ואף החשיב את הנגינה שלו, חשיבות זו לא הייתה רק מפני שהיו אלו ניגונים שקיבל מרבותיו ושייכים ל'היכל הנגינה', אלא החשיב את הנגינה עצמה, משום שהיא חלק מהחיים שלו, אך אצלינו כאשר יש לאדם תחביבים כאלו, הוא מסתכל על כך כדברים בטלים, בחשיבה כזו לא נוכל להתייחס נכון לחייו הפשוטים של החניך או הילד[9].

תפיסת תכונות גדולות ממעשים קטנים

מעתה, כאשר מחנך רואה את הדברים הפשוטים בחיים של תלמידו בעיניים חכמות, הרי שבזה הוא בונה רקע המאפשר להתקשר לחניך, כי הוא מוכן לראות בעולם של החניך דברים חשובים.

במעשים פשוטים של בן ותלמיד, כמו מעשי משחק ושובבות, אפשר לראות כוחות ומעלות גדולות בנפש, שבהמשך החיים יוכלו לשמש אותו גם לדברים גדולים, וכוחות אלו יש להחשיב ולפתח, ילד ש'מתמיד' במשחק מסוים, קונה בנפשו את מידת ההתמדה,[10] ויש הטועים בהבנה מהי 'התמדה' טעות גדולה, ומתרגמים התמדה ללימוד, אך האמת היא שהתמדה זו מידה ומעלה בנפש, ולכן אפשר גם ללמוד להתמיד בדבר שהוא לא לימוד, ואחר שקונים את המידה הזאת היא כלי חשוב גם בלימוד[11].

חינוך על ידי נתינת דוגמא, במקביל לחיבור עם החניך

כעת אנו מבחינים, שהעניין עליו דיברנו בוועד הקודם על כך שהחינוך מתחיל בראיה של החניך מה המחנך מקרב ומה הוא מרחק, ומה שדיברנו כעת שיש להחשיב את העולם של החניך, אמורים לפעול יחד, נוכל לראות זאת למשל, במקרה שהחניך מבקש איזה שהוא משחק מסוים, הרי שמצד אחד על המחנך להחשיב את הצורך של החניך באותו המשחק, ובכך הוא מחובר לעולם שלו, אך מצד שני המחנך אינו צריך להגיב מיד ולמלאות את אותו צורך, אלא אפשר להמתין מעט, ובזה החניך מתחנך שאפילו שהצורך שלו הוא חשוב, אפשר להמתין ולחיות גם כמה זמן בלעדיו, וזה נקרא שהוא רואה מה המחנך מקרב ומה הוא מרחק, ותפיסת הראיה הזו מחנכת אותו, אולם, יש לזכור כי חינוך כזה מתאפשר רק אם האב קשור לעולמו של הילד, אבל אם האב לא קשור לעולמו של הבן, וצורך זה אינו חשוב בעיניו אין בהמתנה מעלה של חינוך אלא זלזול.

חינוך לראיית תוכן במעשים פשוטים

כאשר נסתכל על דברים פשוטים במבט גדול, בנוסף לכלי החינוכי שבזה כמו שנתבאר, אנו אף נחנך את ילדינו ותלמידנו לראות גם הם דברים גדולים ופנימיים במעשים פשוטים ושטחיים, וללמוד איך רואים פנימיות בכל מערכות החיים[12], ואף מביא לחשיבה מעשית בעניינים שונים.

ישנם מחנכים שמרגישים כלפי הגישה הזו, כאילו זהו דבר נחות להתעסק עם החיים הפשוטים של החניך, ולא רק עם החלק הרוחני והתורני שלו, ותוחמים את  הקשר שלהם עם התלמיד בלימוד בלבד, באומרם, 'אני שייך לחלק הלימודי של הבחורים.., אולם עלינו לדעת שזה מביא לכך שהחניך חי בתחושה שהעולם שלו אינו חשוב כלל, ובזה הם מונעים מעצמם את הכלי שעל ידו הם יוכלו לחנך את עצמם ואת חניכיהם.

[1] הכוונה בזה בין לאב המחנך את בנו ובין לרב המחנך את תלמידו.

[2] ישנם חלקים נוספים בחינוך כמו, חינוך ללימוד בצורה מסוימת, או חינוך להשקפה נכונה, אך אין זה הנושא שלנו כעת.

[3] כמו לשאול 'האם באמת ברכת ברכת המזון'?.., וכדומה.

[4] וכמו שאנו רואים, שסיפורי מופת על אנשים גדולים, על פי רוב אינם גורמים לשינוי רצון אמיתי, אלא לרצון חולף, וזה משום שהעולם שלהם כל כך רחוק ומנותק ממציאות חיינו, מה שגורם לסיפור ליצור רק לחץ ותסכול, ולא חינוך.

[5] דוגמא לדבר, בחור ישיבה החוזר מחתונה ופוגש במשגיח, יש משגיח שיאמר לבחור, 'ויחזור לתלמודו', ופשוט איפה שאמירה זו לא תפעל על הבחור כלום, משום שזה 'צפוי מראש', ויש מי, שיתעניין במה שעבר עליו סביב החתונה, וזהו הצד הנכון, ואף בזה יש שני אפשרויות, או להתעניין בשמחה שהייתה לו בזה שפגש את משפחתו, או להתעניין בתזמורת שנגנה בחתונה וכדו', וברור הוא שאם המחנך מתעניין בחוויה של הבחור במפגש עם המשפחה, הרי בזה הוא נשאר גבוה מהבחור ובמקביל ירד והתקשר לעולם שלו, אך אם הוא התענין בתזמורת וכו', הרי שהוא ירד יותר 'מידי', והוא כבר לא בעולם גבוה יותר משל התלמיד, ואפילו שהמטרה שלו בזה הייתה 'להתקשר' אליו, זו לא הצורה.

[6] כמו דיבור ב'סלנג'.

[7] אדם יכול לחנך לכך ששמחה בחתונה הוא דבר חשוב, משום שהשמחה ממשילה מה זה שמחת תורה… ויכול לחנך שהשמחה בעצמותה היא דבר חשוב כי אלו הם חייו והחיים שלו חשובים, בלי להמחיש שזה 'משל' לדברים אחרים, כאשר אדם מחנך כמו האפשרות הראשונה, הוא לא נותן לחניך לחיות את החיים שלו, אלא כל מטרתו היא להפיק איזו תועלת, ואם כל דבר בחיי החניך יהפוך להיות משל בעבודת ה', הרי שהחניך לא ידבר עם המחנך, כי הוא יחשוב שהוא נמצא בעולם זר, והוא לא ירצה להיות חלק מזה, ולכן ההבנה הנכונה היא שהחיים של החניך חשובים בעצמותם.

אני באופן אישי חוויתי חינוך כזה בחיי, כאשר המשגיח זצ"ל לחץ עלי מאד לנגן בפסנתר שהיה אצלי בבית, ואני לא רציתי, וזה היה חידוש בעיני שהוא ביקש ממני שאנגן, שכן הוא עצמו לא היה מוזיקלי כלל, ומאחר שלא הסכמתי לטרוח ללמוד לנגן, הצעתי למשגיח שלפחות אשמע מוזיקה, וכאשר שאלתי אותו עד מתי אצטרך לשמוע, ענה המשגיח, שמוזיקה מבטאת משהו מהרגשות שיש לאדם, ולכן אם אכנס בלימוד תורה גם לאזורים המדברים לרגש של האדם כמו עבודה או חסידות, אז אוכל להמעיט בשמיעת מוזיקה, כי זה כבר לא יבטא את מה שאני מרגיש.

ונתבונן, הלא המשגיח שלא היה מוזיקלי בעליל לא ידע אפילו מה המוזיקה נותנת, ובכל זאת הוא החשיב את הכוח הזה אצלי, ויש לשים לב שהוא לא אמר לי ששמיעת המוזיקה תיתן לי משל ללימוד (ולא הביא לי את דברי הגר"א, שהיכל הנגינה הוא על יד היכל החכמה),ודרך הנגינה אוכל להיכנס בהיכל התורה, וכו', אלא נתן חשיבות לדברים הפשוטים שאצלי.

[8] לדוגמא, אדם חושב שאם יגיד לבנו שלנגן בתופים זה דבר חשוב, או אם יקנה לו תופים, בזה בנו יהפוך את זה למקצוע.

[9] אכן כאן ישנו ענין נוסף שאינו הנושא שלנו כרגע, שכן אדם החי בהסתכלות כזאת אף התורה מנותקת ממנו, משום שהוא לא יכול לראות את החיים הפשוטים שלו בחכמה, ואז התורה מנותקת מאותם מעשים, וזהו חסרון גדול.

[10]

[11] המושג 'התמדה' אינו מה שאדם רוצה ללמוד חמש שעות, אלא שאחר שלמד שעתיים, התנועה ממשיכה הלאה, וזה נהפך לחמש שעות, כמו 'כוח ההתמדה', וזהו המושג 'מתמיד', אך מי ששם לעצמו יעד ללמוד חמש שעות זו 'הישגיות' ולא התמדה, ומידת ההתמדה אפשר לקנות גם במשחק ילדים והיא מידה יקרה מאד הקשורה ללימוד, אבל לא בגלל הלימוד!.

[12] פעם אמרתי לילדיי, שיש מקום לקנאה בערבי שעובד עם ה'מקדחה' משום שבאותו רגע הוא לא יכול לחשוב על שום תאווה שהיא, אלא עסוק אך ורק בעבודתו, זו נקודה שיכולה ממש ללמד לחשוב על 'נקיות המחשבה', ומזה אפשר להבין את הכוונה בכך שמלאכה מקדשת את האדם, נקודה זו פותחת פתח שיח היכן יש לנו את המעלה הזאת בחיים שלנו.

דוגמא נוספת ניתן לתת ממי שצריך לחתל את  ילדיו,, שהרי באותו זמן הוא אינו יכול לחשוב על כלום מלבד מעשה החסד שהוא עושה, ובמקום לראות את החסד הוא רק חושב על ביטול התורה באותו זמן שכן אינו יכול לחשוב עתה בלימוד, אך האמת היא שפעולה זו היא חסד גמור ונקי  שכן באותה השעה האדם לא חושב על כלום.