סמכות בתבונה

סמכות בתבונה

בוועד זה נעלה מחשבה הנוגעת לעניין יסודי של סמכות הורית וכיבוד אב ואם, ענין הזקוק לעיון וחשיבה, משום שעל אף שסמכות זהו דבר 'יעיל', בכל זאת עלינו להתבונן מתי נכון להשתמש בכלי זה.

היכן להתעכב בחינוך על 'כבוד'

שאלה מרכזית היא בחינוך ילדים, עד כמה אדם מוכן וצריך לתת לילד שלו 'לזלזל' בכבודו, במקום שבו הילד יוכל לגדול על ידי זה, משל לדבר נוכל לתת מאריה קטן המשחק תופסת עם הזנב של אימו, מצד אחד יש כאן התנהגות לא מכבדת, אך מצד שני על ידי כך האריה למד לתפוס מה שהוא רוצה, עד כמה אתה נכון וראוי לתת לילד לזלזל בכבוד שלך כדי שיגדל וזה שאילה מאוד גדולה בחינוך

בשאלה זו של כבוד ישנם עוד שני צדדים שצריך לשקול ולשים לב, ראשית שימת לב לכך שהכבוד לא נעשה עבור להשיג מטרות אישיות, אפשר לראות הרבה הורים שדרישת הכבוד שלהם למטרת חינוך, היא רק כיסוי לכבוד עצמי ומידות הרעות שיש בהם[1], שנית צריך לדעת שלמרות החיוב של מצות כיבוד אב ואם, אשר בוודאי יש לחנך אליה, במקביל צריך לדעת שלא בהכרח הנהגות מסוימות של כיבוד [כמו, דיבור בגוף שלישי וכדומה], מחנכים לכבוד אמיתי.

ובעצם מרכז השאלה היא, מה האדם רוצה 'להשיג' בכבוד שיקבל מילדיו, מה אתה רוצה שיכבדו אצלך שכן הכבוד הזה עלול לגרום גם לריחוק בין האב לילד ואף להמעיט את התפתחות הילד, ועל כן כל אדם צריך לשאול את עצמו, האם הוא רוצה לנהוג דווקא על פי הלכות 'כיבוד אב' למרות הסיכון שבזה, או שיתכן להגיע לתכלית של 'סמכות וכבוד' בצורה אחרת המתאימה יותר לילד המתחנך.

דוגמא לדבר, אדם שמשחק עם בנו, וכאשר האב עושה במשחק דבר לא 'הגיוני' כדי ללמד את הבן, הבן מגיב בצורה לא מכובדת כלפי האב, במקרה כזה השאלה היא האם עליו לתת לבנו להגיב כך, משום שעל ידי כך יגדל להיות פקח ומבין, או שצריך לעצור התנהגות כזו משום כיבוד אב ואם[2].

יסוד לזה אפשר ללמוד מהנהגת הבורא עולם אלינו, שמלבד מה שהוא מוותר על כבודו בצורה בלתי נתפסת, הוא אף מוותר על הכל בשביל כלל ישראל, וכך מצינו בתוספתא ב"ק (פ"ז הלכה ח – ט) וז"ל, שבעה גנבין הן הראשון שבכולם גונב דעת הבריות, וכו', וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנאמר (שמות כד, ז), "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", כביכול נגנב הוא להם, ת"ל "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' (דברים ה, כו), אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמר (תהילים עח, לז), "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" אף על פי כן "והוא רחום יכפר" (שם , לז), וגו', עכ"ל.

מדברי התוספתא אנו למדים, שעל אף שידע הקב"ה שכלל ישראל גנבו דעת עליון באמירת "נעשה ונשמע", מכל מקום מכוח גדלותו הוא קיבל את אמירתם, וכמו שנאמר בהמשך הפסוק, "והוא רחום יכפר עוון" וכו'[3].

על כן צריך האדם לדון עם עצמו, האם האמת והערכים שלו צריכים תמיד להיאמר מיד, או שאפשר לתת לילד לפעול גם אם זה על חשבון הכבוד שלו, וכמו שלמדנו מהקב"ה.

ואכן דעתי, שכאשר יש מצב של ספק בכיבוד אב, עדיף לנהוג ולראות את הילד כמו האריה שמשחק עם הזנב של אימו, ולא במבט של כבוד המכריח את הבן לעמוד לפני האב בכל פעם שנכנס לחדר, זו אמנם אינה הוראה, אלא מטרתי בזה לעורר את המחשבה שלנו כיצד אנחנו רוצים לחנך.

ומאחר והדבר הבסיסי ביותר לילד, להרגיש שהוא 'חשוב' מול אביו, הרי שכדי לחנך ילד למצב שבו הוא ירגיש 'חשוב', יש להיזהר לא להשתמש בהנהגות מכובדות במקום שאין צורך, משום שבזה הוא גורם לילד תחושה של חוסר חשיבות על יד אביו.

חינוך ל'כבוד' בימינו

בימינו ישנו קושי נוסף בחינוך לכיבוד אב משום שהמושג 'כבוד' אצל ילדים ובחורים רבים, איבד את התוכן וההבנה האמיתית שלו, ולכך ישנה שאלה חשובה ביותר, מהו הכבוד שאותו רוצה האדם מילדיו, האם האדם רוצה שיכבדו את העובדה שהוא אבא, או שרוצה להיות קרוב לילד, כדי שיוכל לתת לו דמות סמכותית כשבנו יצטרך לכך.

באווירת חוסר הכבוד הקיימת היום בעולם, הקושי לחנך לכך גדול מתמיד, מכיוון שקיום ההלכה של כיבוד אב ואם צריך להגיע בשיתוף עבודת המידות ולא רק כקיום הלכה, ואווירת הזלזול השוררת היום גורמת לכך שגם אם יקיימו את ההלכות יתכן שזה יהיה רק כלפי חוץ, ללא תיקון המידות לכבוד אמיתי.

מה שהדור הצעיר בימינו קורא 'כבוד' [אף ביחס לדורות קודמים], אין זה כבוד אמיתי, אלא התנהגויות מסוימות לעיתים אף מוזרות, שהם מפרשים אותם ככבוד[4], וממילא כשזה נוגע לכיבוד הורים לא ברור להם מה משמעות הדבר הנקרא כבוד, ועל כן עלינו לדעת איך מחנכים בדורנו לכיבוד אב ואם.

ישנה נקודה נוספת הנוגעת לחינוך בימינו, שעלינו לדעת כי עיקר 'הסמכות' שילד צריך מאביו הוא בעיקר בגיל מאוחר יותר ('גיל ההתבגרות') ולא בגיל צעיר, אולם הרבה אנשים אינם חושבים כך, ולכן הם מוציאים את עיקר ההשקעה בסמכות על ילדים בגיל צעיר יותר, כמו ללמוד איתם כל שבת וכדומה, וכשמגיעים הילדים לגיל מבוגר יותר הם כלל לא עושים זאת, בעוד שדווקא אז הם זקוקים עוד יותר לסמכות הורית, כתמיכה והדרכה לחייהם.

השימוש 'בסמכות' בפועל

לשימוש בסמכות ישנם השלכות רבות, ואחד מהנקודות שיש לדעת היא, שכאשר משתמשים בסמכות צריך להיזהר בגודל ובסוג הדרישה מהילד, שכן אחר שדרש ממנו צריך לעמוד על כך שקיים את הדרישה, ואם לא מקוימת הדרישה נוצרת בעיה בסמכות, ולכן לא כדאי לדרוש מילד דבר שהוא לא בוודאי יוכל לעמוד בו.

ומעתה אף אין ענין להשתמש בכוח הסמכות כלפי דברים שממילא יסודרו ויתוקנו לבד, דוגמא לזה היה כששאלו את ר' משה סולביצ'יק, מה צריכים לעשות עם ילד שיושב על השולחן, וענה ר' משה, שמעולם הוא לא ראה אדם בן עשרים שיושב על השולחן, ואם כן כנראה שזהו עניין שחולף מעצמו.

במקרים שלא משתמשים בסמכות באופן הנכון, ודורשים כיבוד אב במקום שכלל לא צריך, המחנך רק מזיק לסמכות התקינה שלו, ולכך יש להיזהר לדרוש מחניך אך ורק במקום  שצריך ויש אפשרות לעמוד על כך[5].

ומעתה יש כאן שאלה שצריך תמיד למדוד ולבדוק אותה, כמה להפעיל את הסמכות ההורית כלפי הדור הצעיר, ומה ההורים חפצים להשיג על ידה, ועל האדם להתבונן בזה היטב, מכיוון שהילד יהיה זקוק לסמכות של הוריו כאשר יהיו לו התמודדויות שונות במהלך החיים, ולכן צריך לשמור עליה שתישאר סמכות בריאה.

ומאחר שהדור והזמן השתנו כל כך, עלינו לחשוב היטיב מה התורה רוצה שנעשה בעניין, וכיצד צריך האדם להתנהל עם הסמכות שיש לו, בזמן שהילדים צריכים אותה אבל בצורה נכונה.

[1] כמו מי שמשתמש בסמכותו משום שהוא פוחד מה יגידו על בניו ותלמידיו, או שהוא מתבייש מאחרים בהתנהגותם, על אף שאלו התנהגויות שיחלפו מאליהם ברבות השנים, דוגמא לזה יש ממקרה ששאלו את ר' משה סולביצ'יק, מה צריכים לעשות עם ילד שיושב על השולחן, וענה ר' משה, שמעולם הוא לא ראה אדם בן עשרים שיושב על השולחן, ואם כן כנראה שזהו עניין שחולף מעצמו, זו דוגמא למקרה שכל הדרישה היא רק משום שלא נעים לאב או למחנך ממי שנמצא בסביבה ורואה התנהגות שכזו, וממילא מה שהאב משתמש בסמכותו הוא רק ככיסוי למידות הרעות שלו.

[2] יש מחנך שסיפר פעם, שכאשר הוא משחק עם הילדים משחקים שאינם נוגעים למחשבה, הוא נותן להם תמיד לנצח, אך אם הוא משחק עמם משחק שנוגע למחשבה שם הוא מקפיד לנצח אותם, כדי שידעו מי באמת הגדול, וזו דוגמא לשאלה הנ"ל כי באמת לא נראה שיש צורך לחילוק שכזה.

[3] לראש ישיבת מיר הגאון ר' ביניש פינקל זצ"ל, היה מנהג לתת מלגה לכל מי שהיה חוזר על הדף ארבע פעמים, פעם הייתי אצלו בשעת חלוקת המלגות, והוא שאל את הנבחנים האם הם חזרו כמו שצריך, ולאחר מכן אמר לי, שהוא יודע שהם משקרים וחוזרים רק פעמיים, אבל הם לא יודעים שאני הוא שמשקר עליהם, כי בגללי לפחות פעמיים הם כן חוזרים, ובלי המלגה לא היו חוזרים כלל.

וכן מסופר שכאשר עלו תלמידי ישיבת חברון לירושלים, צורת התנהלותם הכעיסה את תושבי הישוב הישן, ובשל כך הם פנו לסבא מסלבודקא ואמרו לו שהבחורים שלו מסתובבים ברחוב, אך הסבא לא ענה להם, ולכן הוסיפו לומר עוד, שהבחורים שלו עושים כל כל מיני עבירות, אך גם לזה הוא לא ענה, ולכך הוסיפו ואמרו שהבחורים שלו מרמים אותו לגמרי, על כך כבר ענה להם הסבא ואמר, נכון, הם מרמים אותי אבל זה עד כדי שאני מרמה אותם בחזרה אלי, דהיינו שהוא ידע היטב שהם משקרים לו, אמנם הוא קיבל את זה, וכך זה גם עם הבורא עולם, הוא יודע שאנחנו גונבים את דעתו ואת כבודו, אך עם כל זאת "והוא רחום יכפר" וכו'.

[4] נוכל לתת דוגמא לדבר מהכבוד שנתנו ישראל למשה רבינו, שכאשר הלך לאהל מועד כל אחד עמד בפתח אהלו והביטו אחריו עד שהגיע לאהל מועד, הנהגה דומה לזו עוד היתה אצל הגר"י אלחנן, שכאשר יצא מביתו לבית ההוראה, היה עובר ברחוב ראשי שהיו בו חנויות של יהודים, ובזמן שהרב עבר כל יהודי היה סוגר את חנותו ועומד בכניסה, מביט ברב עד שנכנס לבית הוראה, ורק לאחר מכן פתח שוב את החנות, אולם היום, האופן שרצים אחר אנשים גדולים, הוא דוגמא לכך שאין כבוד אמיתי.

[5] ולכן נראה שאפשר להשתמש בסמכות רק כאשר כולם נוהגים את אותה הנהגה, דהיינו, אם כולם קמים בפני הוריהם, אדם יוכל לדרוש זאת גם מילדיו, אבל אם לא כולם נוהגים כך, צריך לחשוב טוב לפני שדורשים את זה.

דוגמא לכך נוכל לראות אצל התוניסאים שלומדים בשיטת 'האבן', דהיינו, שמניחים לכל ילד אבן מתחת לסנטר, ואם הוא מרים את ראשו מהספר האבן נופלת עליו ומכאיבה לו, ששם היה אפשר לחנך בצורה קיצונית זו, מכיוון שכך היא האוירה והמנהג אצל כולם, אך אצל אחרים שיטה זו לא מתאימה כלל, ולכך אי אפשר לייבא מנהגי חינוך מדורות קודמים, כגון נתינת מכות וכדו', דבר שפעם היה מקובל, והיום הוא סכנה לירידה מהדרך.

ושמעתי מר' ברוך סולוביצ'יק שליט"א דוגמא לדבר שהיום מחנכים אחרת מפעם, והוא בחינוך למידת האמת, שעיקר החינוך היום בזה, שאדם נותן לילד הרגשה שהוא מאמין לו תמיד, [וכעין 'והוא רחום של הקב"ה' שהובא לעיל], ופעם לא היו מחנכים לכך בצורה כזו כלל.