סמכות מחנכת ליראת שמים

חינוך ליראת שמים

בועד זה נתבונן כיצד הנושא שהארכנו בו בדבר הסמכות ההורית יכול להשפיע על חינוך ליסודות בסיסיים ביותר כמו יראת שמים.

פתיחה לנושא של יראת שמים

כשאנו מתבוננים על דורות העבר נראה כי בעבר כולם ידעו שיראת שמים היא המשאלה המרכזית, מאחר  ודרוש יראת שמים בשביל לעבוד את הבורא עולם, אכן גם היום כולם מסכימים לכך אבל רק 'בתאוריה', ואנו צריכים לדעת איך באופן מעשי אדם יכול לגדול ולחנך ליראת שמים, ובאמת ההבנה בזה להבנתי אינה דבר הבא בכפפות של משי, אבל הכול מודים שאם אין מבוא לסוגיא של יראת שמים ואין עיסוק עם הסוגיא הרי שהמצב קשה, ולכן עלינו לדעת כיצד אנו ניגשים להתעסק עם סוגיא זו.

כאשר ישבנו ועסקנו עם המשגיח זצ"ל בעניני מוסר, היה פעם מצב שנמאס לו לעבוד על הדברים הרגילים והנחמדים, ולכן הוא הציע לעבוד על 'יראת שמים', הוא הציע זאת בהתלהבות מכיוון שכאשר המשגיח עבד עם התלמידים, הוא עבד גם על עצמו, וכשראינו שהמשגיח מתלהב מהנושא הסכמנו לכך, אמנם לא ידענו לאן אנו נכנסים, ראשית הוא ביקש מאיתנו שבמשך שבוע או שבועיים נכתוב את כל הדברים והצרות שיש במשפחה של כל אחד ואחד, ושהכתיבה תהיה בלי 'פתרון' ואף בלי אמירת 'גם זו לטובה', אלא את הצרות כפי מה שהם גם אם אין הסוף טוב, ואחר שבועיים של כתיבה באו אברכים למשגיח ואמרו לו שאינם יכולים עוד… וענה להם המשגיח איני לחוץ מכך, אבל יראת שמים לא תהיה לכם אף פעם, ובאמת לבסוף עברנו לנושא אחר.

המשגיח לא התכוון שסיימנו עם הנושא ומעתה אין לנו יראת שמים, אלא כוונתו בזה שאנחנו בבעיה רצינית ביותר, מכיון שאין לנו אפילו מבוא לסוגיא, ולכן צריך פעם אחת לומר זאת בפירוש, שבכל הנוגע ליראת שמים אנו בבעיה משום שאי אפשר לעבוד רק מתוך אהבת ה', שזו אינו רק רגל אחת.

ננסה להבין יחד מדוע המשגיח לא דרש ללמוד אורחות צדיקים ולהתבונן במסילת ישרים עבור לרכוש יראת שמים?, ומדוע בקש דבר כה מוזר שכל אחד יכתוב את כל הקשיים שיש לו במשפחה, וכן מדוע ברגע שהוא ראה שזה לא הולך הוא ירד מכך מיד?.

היסוד הבסיסי ביותר ליראת שמים

יראת שמים בנוי על כך שמישהו אחר מחליט ונכנס לתוך החיים של האדם והיום אנשים לא מסכימים בשום פנים ואופן שמישהו אחר יחליט על החיים שלהם, וזהו שורש הבעיה כיום בגישה לנושא.

לנקודה זו התעוררתי מתוך קריאת ספר של פילוסוף דני שהמשגיח המליץ עליו, ובספרו הוא כתב שצריכים פעם אחת לחשוב מהי ההרגשה שיש לאדם כשהוא הולך לכיכר העיר ורואה איך הורגים בן אדם מטעם המלכות, ואכן בקריאה פשוטה זה נשמע דבר נורא שרק מי שהוא צמא דם הולך לראות, אמנם התפיסה הנכונה בזה היא, שזה צו של המשטרה ואם יש צו מוכרחים ללכת, וכעין זה הוא בתורה, נאמר "למען ישמעו ויראו", ולכן אם אדם קיבל צו הרי שאין לו שום ברירה אחרת מלבד ללכת לאותו מקום, וכך הוא רואה שמישהו מחליט על החיים שלו, וזהו גם במקרים שלא נראים לאדם כ'אנושיים', מה שגורם לו להתקומם, בכל זאת הוא יודע ומבין שמישהו מחליט על החיים שלו ואין לו שום פתחון פה, אכן זו הבנה כבדה מאד לרוב העולם, אולם באמת זהו עצם היסוד של יראת שמים.

בימינו שאין מלך ואין מלכות הרי שאין את היסוד הפשוט הזה של יראת שמים, כי אף אחד לא מחליט לנו על החיים, ואדם לא יכול להחזיר לעצמו את ההרגשה הזאת גם אם הוא ילמד בהתפעלות על עניני גיהינום וכו', כי עומק הדבר בהריגת המלכות ובגיהינום, זהו לא האש והחרב, אלא זה שמישהו מחליט על החיים של האדם. והעולם שלנו לא בנוי כך, היום חיי הפרט נהיו קודש עליון, ולכך העולם איבד את צורת החשיבה הזאת, אך בעבר כאשר העולם היה כתיקונו הוא אכן היה בנוי בצורה כזו[1].

נתבונן על מלחמת מדין, כאשר משה רבינו אומר לכלל ישראל שצריך להרוג את כל הזכרים ואת כל הנקבות מלבד הטף והנשים שאינן ראויות להיבעל לאיש, הלא אי אפשר לתאר כלל את מה שהיה שם, ובכל זאת התורה מסתכלת על זה באופן אחר, בהסתכלות כזאת שיש דבר שהוא למעלה מקדושת החיים ולכן צריך להרוג אפילו שבויים.

ומזה נראה, שעלינו לנסות להחזיר עטרה ליושנה, ולתפוס שיש מישהו ששולט במאת האחוזים על החיים של האדם ועל העולם שלו, ועל אף שמציאות החיים היום לא נותנת מקום לזה, כאשר מדובר על נושא כל כך עיקרי כמו יראת שמים אי אפשר לומר נואש, ולכך אף אם אין את היסוד שהיה פעם, צריך לנסות לראות איך הסוגיא הזו נוגעת היום.

התורה נכנסת לתוך החיים שלנו

הדבר הקרוב ביותר להרגשה שמישהו 'מחליט' על החיים שלנו, זה כאשר משהו 'נכנס' לחיים שלנו, אולם גם זהו דבר שאנשים לא רוצים, אמנם זהו כבר דבר שאפשר יותר לעבוד עליו.

המצב היום בעולם הישיבות בתלמודי תורה ובשאר חלקי הציבור החרדי הוא בלתי נתפס, שכן שוררת היום אוירה של 'אף אחד לא יגיד לי מה לעשות', ובעצם זו אוירה חילונית, כיום אף בחור לא מוכן שהמשגיח יחליט בשבילו ויגיד לו מה לעשות וכדומה, אולם האמת היא לא כך, שהרי השולחן ערוך עצמו נכנס לתוך החיים שלנו, והתורה עצמה לא נותנת לאדם להחליט לבד, ואכן אף המבנה של היהדות החרדית בעצם הייתה, שהאדם לא מחליט לבד, אך היום צורת החיים היא שבחור רוצה שאף אחד לא יחליט בשבילו, וזה מביא לידי כך שאפשר להיות 'למדן חילוני' בלי יראת שמים כלל[2].

'סמכות' ככלי חינוכי ליראת שמים

אם לא נטפל בזה אצל הילדים שלנו, אנו נשמוט את כל יסוד יראת שמים מתחת לרגלים ואחריתה מי ישורנה, ונראה שסוגיית 'הסמכות' שעסקנו בה יכולה לתת לנו אפשרות לחנך את ילדינו ליראת שמים, ומשום שב'סמכות' החוויה של החניך היא שמישהו נכנס לו לתוך החיים.

אך כאן צריך לשים לב שהחניך לא יפעל בעקבות הסמכות מתוך 'צייתנות', אלא בעקבות כך שמישהו 'נכנס' לו לתוך החיים, דהיינו, מתוך הבנה שעליו להתמודד עם הדעה הזו שנכנסה לו לחיים ואינו יכול להתפטר מדעה זו בהינף יד, סמכות חינוכית זהו דבר שמלווה את האדם ויכול להישאר אצל האדם גם כאשר הוא מתבגר, בשונה מ'צייתנות' שזהו כלי שלא יצליח לחנך משום שגם אם אדם ילמד את בנו הקטן לציית, הרי שכאשר הוא יגדל הוא יפסיק עם זה, ולכן החינוך על ידי סמכות הוא אויר לנשימה בחינוך ליראת שמים.

אני אישית תפסתי את משמעותה של הסמכות כשהייתי צריך למסור שיעור שבו היה עלי לבאר דבר מסוים הפוך מהאופן שבו המשגיח ביאר אותו, וזה היה לי קשה מאד, כיון שכל העת המשגיח יושב אצלי בפנים, וכל הדברים שהוא אמר חדורים אצלי בתוך העצמות, שם הבנתי מהי עוצמתה של סמכות, אמנם היום שום דבר כבר לא נכנס לתוך החיים של אנשים, ואין להם סמכות כלל.

כאשר אומרים היום על אדם שהוא ירא שמים מתכוונים לכך שהוא 'מדקדק' לקיים את כל השולחן ערוך, אמנם האמת היא שהדקדוק הוא רק תוצאה של יראת שמים, ויראת שמים עצמה היא שהבורא עולם יושב לאדם בתוך החיים שלו, ולכך האדם מודד את כל החיים שלו לפי מה שהבורא עולם אומר, ושם נכנס קיום דברי השולחן ערוך וההתעסקות עם עולם הבא וגיהינום.

הקושי בחינוך ליראת שמים

האלטער זצ"ל אומר, שהיום כבר קשה לעבוד על יראת שמים כי אי אפשר לבסס את העבודה על כך שמישהו מחליט על החיים של האדם, כי היום אנשים גם במצבים הכי גרועים מנסים להציל את החיים שלהם בעצמם, ואם זה לא הולך להם הם חושבים שזה ענין של תהליך טבעי, הגם שהאמת היא לא כך והחיים יכולים להיגמר פתאום.

ומאחר שזה קשה מאד לרוב האנשים ויראת העונש כבר לא פועלת בעבודה מוסרית, [על אף שיראת העונש היא קודש קדשים, והלוואי שהיינו יכולים לבנות על יראת העונש, ועל כך שאדם היה יכול לחוות שהבורא עולם מחליט על החיים שלו], והתחושה היום שאנחנו מחליטים על החיים, וניתן לשמוע היום בחורים המתלוננים על הישיבה מדוע נכנסים להם לחיים, לכן היום בישיבות מתמקדים לעודד עבודה שגורמת להיות אדם יותר גדול, אבל בעצם הדבר היותר פשוט הוא שיש מישהו שנכנס לאדם לתוך החיים, וזהו עומק ענין הסמכות שהתעסקנו איתה בוועדים האחרונים, וכאן ראינו את חומר הסוגיא.

החובה לחנך ליראת שמים על ידי סמכות מגיל צעיר

עלינו לנסות זאת לכל הפחות עם הילדים בהיותם קטנים שאז הם מקבלים יותר סמכות, ויש יותר אפשרות לחנכם לכך שמוכרחים לקבל סמכות, וזהו דבר שיכול להיכנס לחיים של האדם, זהו דבר שמלווה אותו תמיד, כמו שאני מוצא את עצמי שואל אין ספור פעמים מה המשגיח זצ"ל היה אומר לי לעשות במקרה כזה או אחר, ואפילו שהוא אינו חי היום, כי היסוד בסמכות הוא איך הסמכותי מסתכל עלי ולא שצריך לעשות את כל מה שהוא אומר, אלא העיקר שזה גורם לאדם לחשוב האם אני עומד במה שהוא אמר, ואף שלפעמים הוא לא עושה את מה שהוא חושב, מכל מקום עדיין זה מלווה אותו, ונכנס לו לתוך החיים כפשוטו.

הסמכות כמוצא אחרון

אם הדברים האלו מייאשים את האדם הרי שמשהו בעבודה אצלו לא נכון, שכן דברים אלו אינם אמורים לייאש אלא ללמד לדעת היכן אוחזים, הקב"ה מעוניין ורוצה את הדור שלנו שיעבוד כפי כוחותיו ולא כמו שעבדו פעם, ויש נושא שעדיין אפשר לעבוד עליו, לא יתכן שאנחנו כציבור חרדי סוגרים את הדלת ליראת שמים, הרי זה לא שייך!, ולא נוכל להחזיר את זה רק עם דיבורים וקולות של דורות קודמים, צריך לעבוד לפי המציאות, ולכך הדבר האחרון שנשאר לנו זו הסמכות, בכוחה של הסמכות להחזיר את היראת שמים לדור שלנו, זהו אם כן עוגן ההצלה האחרון שלנו ליראת שמים, וזה הנושא האחרון שיכול להציל אותנו,

אלא שצריכים לדעת איך עושים את זה, ועל כל אחד לחפש סמכות ממה שכן יש לו, כי סמכות היא העוגן הצלה היחיד ובלעדיה הדרך ליראת שמים סתומה.

זו ההצעה שיש לי בענין זה ועל אף שהדברים חריפים, אנו צריכים לדבר על זה.

[1] בחז"ל (ברכות כח, ב) מצינו שיראת אדם היינו 'הבושה', וכיום גם הבושה הלכה וירדה ואף אחד לא מתבייש מהשני, לא מתביישים מאיך שבאים להתפלל ומאיך שיוצאים מהתפילה, אין בושה מכלום, וגם חילול שבת כבר לא מבייש כי פשוט מתרגלים, ומה שאדם לא יכול לאכול בלא נטילת ידים זהו לא מחמת הבושה, אלא מכוח ההרגל, אבל בדברים שהאדם אינו רגיל בהם אין שם שום בושה, וכל זה מגיע משום שאין יראת שמים, כי האדם לא מוכן שאף אחד יכנס לו לתוך החיים.

[2] סיפרו לי, שהיו שרצו לפתוח סמינר בלי 'תקנון' לבנות קצת יותר 'פתוחות', אמנם כאשר הם ראו שהבנות החלו לשאול שאלות כנגד הדת, הבינו שהסמינר עומד להיות 'סמינר חילוני' ולכן החליטו לעצור את המיזם ולבנות תקנון, אולם לאחר שעשו כך הבנות החלו לטעון למה נכנסים להם לחיים, ומזה אנו רואים, שהטענות אינן קשורות כלל לתקנון, אלא השאלות הם בעצם למה נכנסים לי לחיים? ומדוע מוסד מכתיב מה לעשות? ולכן הטענה אינה קשורה לתקנון כזה או אחר אלא זו שאלה עמוקה יותר, שאדם לא רוצה שיכנסו לו לחיים.