הרב מכיר את התלמיד במקום לימודו. הוא אינו מכיר את התלמיד במקומות שעליו להתמודד בהם, את המקומות אלו התלמיד 'מחזיק' לבדו. דווקא משום כך הרב רואה את התלמיד בעיניים גדולות יותר, שלא מתוך הקושי והחושך.
הרב מכיר את התלמיד במקום לימודו. הוא אינו מכיר את התלמיד במקומות שעליו להתמודד בהם, את המקומות אלו התלמיד 'מחזיק' לבדו. דווקא משום כך הרב רואה את התלמיד בעיניים גדולות יותר, שלא מתוך הקושי והחושך.
פנים אלא פנים – הרב מחזיק את השאיפות
"פנים אל פנים" זהו הצורה בה קיבלו עם ישראל את התורה. באופן זה נקבעה גם קבלת התורה לדורות, גם כשהיא נמסרת מרב לתלמיד – פנים אל פנים.
מה המשמעות של 'פנים אל פנים'? פנים מלשון 'פנייה', קבלת התורה נעשתה מתוך פנייה שלנו כלפי הקב"ה.
אך אם נשים לב, לא נאמר "פנים אל ה'", אלא "פנים אל פנים", כלומר: הפנייה שלנו הייתה לפנייתו של הקב"ה אלינו. וכך ישנה משמעות מעניינת וחשובה בקבלת התורה.
קודם שאנו פונים לקב"ה-לרב, על מנת לקבל תורה, אנו זקוקים לפגוש את פנייתו של הקב"ה-הרב אלינו. הפנייה שלנו צריכה לפגוש את פנייתו של הרב אלינו, רק אליה אנו פונים.
פנייתו של הרב זהו המבט האישי וההתייחסות של הרב אלי בגוף ראשון, הבקשה של הרב והייעוד שהוא מייעד לי, אליהם התלמיד מביט ומתוכם הוא פונה לעבודה. רק מהם הוא מקבל משמעות וכוח ללמוד ולהתקדם.
הרב מכיר את התלמיד במקום לימודו. הוא אינו מכיר את התלמיד במקומות שעליו להתמודד בהם, את המקומות אלו התלמיד 'מחזיק' לבדו. דווקא משום כך הרב רואה את התלמיד בעיניים גדולות יותר, שלא מתוך הקושי והחושך. כשהתלמיד פוגש את המבט של הרב שאומר לו 'גדל', וכשהוא מבחין במקום הגבוה אותו סימן עבורו הרב, מתחילה השתנות מצידו והמאמץ לגדול נושא פרי. יש לתלמיד התמודדויות, אך יש לו יעד אותו סימן הרב עבורו, מה שנותן לו מקום נכון ומדויק לעבודה רוחנית.
ניתן לומר כי הרב מחזיק את המקום הגדול של התלמיד. אלו הן השאיפות הניטעות בלב התלמיד ומגדלות אותו.
שאיפה פירושה להגיע למקום בו אני עדיין לא נמצא. בכל תלמיד ישנו רצון להגיע למקומות אחרים, גבוהים יותר. הוא חש אי נחת לדרוך במקום, אך דווקא משום כך עליו לנהל את השאיפות באופן נכון ומועיל.
לעיתים נמצא כי שאיפות מוזנות על ידי סיפורים מעוררי השראה על דמויות הוד משנים עברו. הסיפורים אכן נפלאים ומעוררי השראה, אך כאשר הם אובייקטיביים במובן שלא נאמרו לתלמיד המסוים השומע, אין בהם כל משמעות לגבי אופן עבודתו הרוחנית, האישית והאינדיבידואלית.
רק אמירות אשר נאמרו על ידי הרב לתלמיד המסוים, יש בהן קריאת כיוון ודרך עבורו. אך כאשר מאמצים אמירות שנאמרו בסיטואציה מסוימת לאדם אחר, אין להן כל משמעות עבור השומע.
חשוב לזכור כי סיפורים והיגדים המסופרים ומיוחסים לגדולי הדורות אינם תמיד נכונים ומהימנים.
מי לא מכיר את האמרה המפורסמת – "בתחילה חשבתי לתקן את העולם, משלא עלה בידי חשבתי לתקן את עירי, כשגם בזה לא הצלחתי רציתי לתקן את משפחתי, ולבסוף ראיתי שביכולתי לתקן רק עת עצמי". זהו היגד המתייחס למספר גדולי דורות שונים. אך האמת היא שמשפט זה כתוב על מצבתו של בישוף ערל באנגליה. אפילו מהימנות הסיפורים מוטלת בספק כאשר הם אינם מכוונים מהרב ישירות לתלמיד.
ישנו גם הסבר מעניין מדוע אנשים מאמצים שאיפות לא ריאליות המועדות לכישלון.
כאשר אדם שואף להיות כמו רעק"א, עליו להיות 'אדם שאינו יכול לטעות' – כמו רעק"א. האדם הרי אינו כזה, אם כן, מדוע הוא אינו משנה ומקטין את שאיפותיו? התשובה לכך הינה שהאדם מעדיף להיכשל ב'לא להיות רעק"א' מאשר להיכשל 'לא להיות גדול אחר'. בלא משים וכאילו בכוונה האדם בוחר להיצמד לשאיפות לא ריאליות מתוך הכנה לכישלון המתבקש.
על מנת להיתרם משאיפות אמיתיות ונכונות, על התלמיד לחוש כי מישהו חשב עליו – הרב ראה אותו וחשב עליו באופן אישי, הוא ייעד לו משהו שעליו להשיג. פעמים רבות אין לתלמידים הזדמנות לחוות חוויה זו, הם חלק מקבוצה גדולה של תלמידים המכוונת את עצמה כלפי הרב, אך אין לרב יחס אישי הפונה לכל אחד מהם.
הדברים אינם מכוונים דווקא לרב, על מנת שישכיל לפנות ולראות את התלמיד באופן אישי. הדברים מכוונים אף לתלמיד.
הדבר נעוץ ותלוי באופן בו התלמיד ניגש לרב. כשאדם ניגש עם שאלה לרב, עליו לכוון לקבלת 'יחס' ולא 'תשובה'. עליו לגרום לרב להתעניין בו – 'באדם', ולא רק לענות על השאלה באופן אובייקטיבי.
ככלל, עלינו לפתח יחס בין אדם לאדם, בין מבוגר לצעיר. כשהצעיר רק נושא את עיניו לחקות את הרב המבוגר הוא אינו רואה את המבט של הרב-המבוגר, הרואה אותו באופן אישי ומדויק.
'פנים אל פנים' – פנייה של התלמיד לפנייתו של הרב אליו. זו הצורה הנכונה בקשר שמייצר שאיפות בלב התלמיד. אלו גם השאיפות היחידות שעל התלמיד לאמץ ולעבוד איתן.
באופן זה התנהלו בכלל הישיבות. לדוגמא, בישיבת מיר, ר' ירוחם היה מורה הדרך לבחורים המבוגרים, והם היו שרי העשרות לבחורים הצעירים יותר. הצורה הייתה שישנה פנייה של המבוגר כלפי הצעיר, ולא באופן שהתלמידים כולם רק נושאים עיניים כלפי הנקודה הגבוהה ביותר – הרב.
הדבר העיקרי הבא בעקבות השאיפות הוא השינוי, השינוי הוא רצון בלתי מוסבר אצל האדם של אי נחת. אך עליו להשתנות באופן מבוקר מול צפיותיו של הרב ממנו.
גם אצל אליהו ואלישע, הרב-אליהו, יזם את הפנייה כלפי התלמיד, ואלישע מצידו נענה והלך איתו-השתנה. בלי שינוי אין משמעות לשאיפות ערטילאיות. ועל מנת להשתנות התלמיד זקוק למבט של המבוגר.
עלינו לחשוב בכנות, מדוע בשינויים שאנשים רוצים לעשות בענייני חולין, הדבר קשה עד בלתי אפשרי – הרבה מאד אנשים רוצים לשנות תזונה ולרדת במשקל, אך כמה מהם מצליחים, כמה מהם מתמידים בלא להישבר? מעטים ממש.
אם כן, מדוע אנו חושבים כי השתנות ברוחניות קלה יותר? הדבר בלתי אפשרי אם לא שישנו את המבט של הרב המביט בשביל התלמיד אל האופק, לנקודה רחוקה וגבוהה.