פרשת וירא – מה זה הכרה אמיתית

בס"ד

הכרת הבורא ועבודתו – פרשת וירא

דרישתו של המשגיח זצ"ל – להכיר את הבורא יתברך ואת עבודתו

כשמתבוננים מהי עיקר הדרישה שהיה המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל דורש מתלמידיו כעבודת חיים, נראה כי עיקר דרישתו, ובכך היה עיקר עסקו, שהאדם צריך להכיר את עבודת השם, וכך האדם נדרש לעבוד, באופן שהוא מכיר את השם יתברך, ואת עבודתו, ויש להרחיב בביאור הדברים.

בהסתכלות שטחית לכאורה נראה כי הכרה היא ענין אישי, ואין בהכרה ענין אובייקטיבי אלא רק ענין שמתחולל בלב, בהרגשה האישית, וגם ברוחניות, כאשר אדם מכיר משהו בעבודת ה', מכיר תפילה, מכיר אמונה, הפירוש הוא שיש לו גישה אישית והזדהות אישית עם הדבר.

אך בדברי הרמב"ם נראה שבענין זה של הכרה מונח משהו עמוק יותר, הרמב"ם כתב על אברהם אבינו (הל' עבודה זרה פ"א ה"ג) 'כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים', ונראה מדבריו כי ההכרה היא תנאי שרק על ידו יכול היה אברהם אבינו ללמד לאחרים, ואם אפשר ללמד אחרים מכח ההכרה זה אומר שיש בהכרה גם ענין אובייקטיבי, לא רק ענין אישי אלא ענין שיש בו ודאות, ואמת, מצד עצמו. ודבר זה הוא אחד מיסודות העבודה, שהדברים לא נשארים אישיים, אלא הם אמת, שהו יסוד מה שאנו מתחנכים על ידי תורה, שנלמדת ומתעמקת מדור לדור. 

מכח הכרתו אמר אברהם להשי"ת חלילה לך –  מתוך הכרה מוחלטת של האמת

מצינו בתורה דברים שאמר אברהם אבינו לפני הקב"ה, שהם דברים שכמעט אי אפשר להעלות על דעת שיאמרו לקב"ה על ידי בן אדם, כשביקש מה' על סדום אמר אברהם 'חלילה לך' שתי פעמים, ופירש רש"י בפעם השני' חלילה לך מעולם הבא. וזה דבר שלא נתפס, איך ילוד אשה יכול לומר לפני הקב"ה אם תעשה כך, גם בעולם הבא יהיה לי קושיה, בעולם שכולו אמת, בעולם שבו אין שום שאלות על כל מה שעבר כאן בעלמא דשיקרא, כולל חורבן הבית והגזירות הנוראות שעברו על עם ישראל, ואברהם אבינו עומד לפני הקב"ה ואומר חלילה לך לעולם הבא.

כשאברהם מבקש על סדום אומר חלילה לך להמית צדיק עם רשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ורשי פי' שאמר חלילה לך ב' פעמים, בפעם השניה חלילה לך לעולם הבא, איך אפשר לומר דבר כזה, איך ילוד אשה יכול לומר לבורא עולם בעולם הבא יהי' חילול ה'.

אך אברהם אבינו הכיר את בוראו, לא הכרה שהיא ענין אישי אצלו, שהוא מזדהה איתו ומתחבר אליו, אלא הכרה אמיתית וברורה, עד כדי כך שהוא ידע להעמיד אותה לפני ה' ולומר אי אפשר, לא שייך מציאות של הנהגה כזו להמית צדיק עם רשע.

וזהו הענין של 'חלילה לך', חילול ה' הוא כשיש דבר שהרואה מן הצד אינו יכול להצדיק ולהבין אותו, בעיניו זה לא יתכן, וזה מה שאברהם אומר חלילה לך, ואין הכוונה שהוא כביכול אומר לקב"ה מה לעשות, אלא אומר לו שבהכרה שלו לא תיתכן מציאות כזו.

גם כאשר אדם מכיר ענין מסוים טוב מאד, עדיין אינו יכול לומר בביטחון שהוא יכיר אותו גם בעולם הבא, אדם יכול לומר מה הוא מכיר כאן בעולם, עם מה הוא מזדהה ומרגיש, אך אי אפשר לדעת מה יהי בעולם הבא. אבל אברהם אבינו ידע, ויכל לומר לקב"ה שהוא בטוח שגם כאשר הוא יהיה בעולם הבא, ויראה את הדברים בהסתכלות של עולם הבא, עדיין יהיה בדברים חילול ה'. 

ומבואר אם כן שהכרה זה דבר עמוק יותר, זו אמת שחודרת עד הסוף, וכדאי לחיות את כל החיים כדי להגיע להכרה של ענין אחד, הכרה של דבר אחד בתורה, מצוה אחת. כי יסוד העבודה הוא להכיר את האמת, ולא רק לדעת אותה, להכיר דבר שיחדור בפנים עד הסוף, יחדור באמת, זו היתה מגמת חייו של המשגיח זצ"ל, הוא היה תמיד מדבר על כך שהרמה הגבוהה של יחס עם הקדושה היא להכיר בדבר. 

כאשר מכירים דבר, ממילא יש רצון לשוב אליו, ולא סתם צורך לחזור עליו

וכאשר זוכים להכיר, או מתחילים להכיר, יש תועלת גדולה מכך בעבודת השם, או בלימוד התורה. בדרך כלל קשה לאדם לחזור על דברים שהוא כבר למד, ורגילים לחשוב כי הצורך בחזרה הוא כורח המציאות, פשוט כדי לא לשכוח את הלימוד. אך כשאדם זוכה להכיר ענין מסוים זה כבר משהו אחר, הנה כאשר אדם פוגש חבר שהוא מכיר, הרי הוא לא מדבר איתו כדי לא לשכוח אותו, אלא בגלל שהוא מכיר אותו, לכן הוא שמח לדבר איתו, ולכן הוא רוצה לחזור ולפגוש בו. ואדם שיתחיל להכיר באמת ענין בעבודת ה', או מסכת מסוימת, הרי ישמח לחזור, ישמח לפגוש שוב במה שהוא מכיר, ואם הוא אומר שהוא לא צריך לחזור, הוא כבר יודע את הדברים, הרי זה משום שעדיין אין לו הכרה בהם, אף שהוא יודע אותם. כי הכרה היא דבר שחודר עמוק אצל האדם, וכאשר יש ענין שהוא מכיר הוא יכול בכל עת לשוב ולפגוש בו, ולשמוח בו שוב.

ופעם היה זה דבר פשוט, שכדי לקנות משהו ששומעים צריך לחזור עליו ולהתעסק בו שוב ושוב, אך היום גם כאשר מבקשים והולכים לשמוע הרי כבר כשיוצאים מהחדר משאירים את הדברים שם וממשיכים הלאה, ובדרך זו אי אפשר לקנות 'הכרה' של הדברים אלא רק ידיעה, אפשר לדעת הרבה דברים ולא להכיר כלום, ואם רוצים להכיר נושא צריך לחזור עליו שוב ושוב, עד שנהיה אצל האדם לאמת, אמת שחדורה אצלו כל כך עד שהוא יכול כבר ללמדה גם לאחרים, להבין אותה בכל מיני נסיבות, כמו שכתב הרמב"ם שם על אברהם אבינו.

כאשר מכיר את בוראו אי אפשר למרוד בו 

ועבודה זו של הכרה היא עבודה קשה, אך משתלמת, כי הוא פותרת את אחת הבעיות העיקריות המפריעות לעבודת השם, והיא המרידה, הפירוש של מרידה הוא שאדם יודע מה ה' רוצה ממנו, אבל הוא רוצה להיות עצמאי, להתנהל לבד, ומבואר במהר"ל (בגור אריה בראשית ו' ו') שתכונה זו של מרידה אינה באה מהיצר הרע, אלא מעצם האדם, מעצם מה שהוא בן אדם נטוע בו רצון להיות עצמאי.

והמשגיח זצ"ל דייק שאצל נמרוד אמרו חז"ל יודע רבונו ומתכוון למרוד בו, אך לא כתוב מכירו, כי כשאדם רק יודע אז הוא מורד, ואז אדרבה ככל שהוא יודע יותר הוא מורד יותר, כי יתר מפריע לו העול שהוא יודע שיש עליו, אך כאשר האדם זוכה להכרה הוא כבר לא מורד, האמת חודרת לכל מקום בו, עד שאין בו מקום פנוי שיכול להכריז שהוא לא מכיר בה אלא עצמאי. ואין הפירוש שהרגש של הכרה גובר על הרגש של מרידה, כי בעולם הרגש מרידה היא רגש חזק הרבה יותר, אבל ברגע שיש לאדם הכרה אמיתית, שחודרת לאדם בכל מקום, הוא כבר לא רוצה למרוד, כי בכל מקום בו הוא מכיר את האמת.

בתהילים פרק קל"ט מתאר דוד המלך ע"ה איך הוא מכיר את ה', אתה ידעת שכבי וקומי וכו', נפשי יודעת מאד וכו', תיאורים רבים של הכרה בכך שה' בורא ומנהיג. ולכאורה שיאו של פרק כזה אמור להיות תיאור של השתוקקות וקרבה, את פניך אבקש וכו', אך נראה כי הפסוקים שבאמצע הפרק הם בדיוק להיפך, אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח, גם חושך לא יחשיך ממך וכו'.

והדברים שנתבארו הם עומק מה שאומר כאן דוד המלך ע"ה, גם לאחר שהוא מכיר את ה', יודע כל כך שהוא בורא ומנהיג, עדין יש רצון לברוח, כי המרידה קיימת בעצם מציאות האדם, אבל לאחר שהוא מכיר את בוראו כבר אין לאן לברוח, ההכרה חדרה לכל מקום, וכבר אי אפשר לסלק את המחשבות או לעצום את העינים ולברוח, כי גם שם ה' נמצא, האמת חודרת כל כך עמוק שכבר אי אפשר להיפטר ממנה.

השילוב הנכון של מוסר ואמת

זהו הענין שיש ללמוד מהנהגתו של אברהם אבינו, וצריך להיכנס למימד הזה של הכרה, ובשביל להכיר מספיק גם דבר אחד, וכדאי לחיות חיים שלמים בשביל הכרה של דבר אחד, אבל הכרה כזו שתופסת את כל עצמותיו של אדם, עד שידע את אמיתות אותו הדבר בבירור מוחלט כך שיכול לומר שגם כאשר כל העולם ישתנה הדבר הזה יישאר, וזהו הלב של העבודה המוסרית, זוהי יסוד מחשבתו של המשגיח שאמר כי מגמת נפשנו היא להכיר באמת.

ועבודת ההכרה היא  עבודה שהיא גם עבודה אישית וגם עבודה על האמת, ורואים כמה שאי אפשר להפריד מוסר ואמת, חושבים תמיד שמוסר זה דבר אישי ואמת זה דבר למדני, אבל למדנו בעבודה זו שהולכים שניהם ביחד. הכרה זה דבר אישי, כמו שראינו אצל דוד המלך שלא יכל לברוח, אבל גם דבר אובייקטיבי, נכון ואמיתי, וזה כל מה שמוסר רוצה, רוצה שתורה תלמד את האדם מהו האמת, אבל תלמד אותו לעומק, שהאמת תחדור אליו עד הסוף.

ומה נפלא מה שאומרים בשם הסבא מסלבודקא שלימוד מוסר הוא 'באורך נראה אור', והיינו שהאדם מבקש כי על ידי אור של התורה הוא יראה אור, האדם לא רוצה לראות לבד, אלא עם האמת של הקב"ה, ואז על ידה הוא רואה בעצמו, וזה נקרא הכרה, כך מכירים את הבורא עולם.