מעמד הר סיני – מצווה ועושה
חג השבועות הוא היום שבו אירע מעמד הר סיני. יש לעמוד על תוכנו של יום זה, והלוא התורה לא ניתנה שם במעמד הר סיני, ואם כן מהו התוכן המיוחד שיש בו, ומה הנחיל יום זה לכלל ישראל.
בהגדה של פסח נאמר: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה", מכך למדנו כי מעמד הר סיני ונתינת התורה הם שני עניינים, ומעמד הר סיני תוכנו הוא עצם הקרבה לפניו. וכפי שניתן לראות בנוסח ברכת אהבה רבה: "וקרבתנו לשמך הגדול", והיינו שישנו תוכן מיוחד בעצם הקרבה לפני ה'. לכאורה זהו עניינו של מעמד הר סיני, אמנם נבוא לעיין בכך מתוך דברי רבותינו, כי עניין מעמד הר סיני הוא דווקא התוכן של עמידת עם ישראל כ"מצווה ועושה".
הנה כתב הרמח"ל בדעת תבונות (קנח): "מה שיש לנו לדעת עוד, שאף על פי שישראל כבר מוכנים הם מצד עצמם להיות לעבודתו יתברך, וגם הם פועלים בעצמם שלא בהכרח כלל, כמו שביארנו, אמנם כח העבודה עצמה אינו ניתן להם אלא מידו יתברך, וזה מה שנתן להם בשעת מתן תורה, ומה שמקיים ומחדש לכל אחד ואחד תמיד. ותראי שזהו ענין ההפרש שבין המצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה, כי האדם המצווה יש כח בידו, מסור ממנו יתברך, שיתקן במעשיו התיקונים המצטרכים בבריאה, מה שאינו כן שאינו מצווה." וכלומר כי עד מעמד הר סיני פעלו ישראל שלא בהכרח, לא היו מצווים ועושים, ובמעמד הר סיני ניתן להם כוח העבודה היינו ההכרח שנהיו מצווים ועושים. ועצם הדבר שהפכו בו למצווים – הוא הקרבה לפני ה'.
והנה במבט ראשון ענין מצווה ועושה מעורר אצל האדם קושי וריחוק, בתפיסה זאת של מצווה ועושה האדם חש בעול המונח על צווארו, והפעולות שעושה מכוח עול זה הם לכאורה אינם באים מרצונו הפנימי, הוא עושה ומקיים את האמור בספר, ולא את מה שסבור כי מתאים לו. אם כן הדבר צריך ביאור, איזו קרבה יכולה להיווצר מתוך עמידה זאת.
הקושי אף מתעצם לנוכח המבואר בדברי חז"ל, שבמעמד הר סיני הייתה בחינה של כפייה וביטול לכלל ישראל, כפי שנאמר בגמ' בשבת (פח, א) "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם." נמצא שישראל לא קיבלו את התורה מרצונם הטהור אלא בכפייה. עוד נאמר שם (פח, ב): "אמר רבי יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו". וכלומר שעם ישראל לא היו מסוגלים לעמוד במעמד נורא זה ופרחה נשמתם, היינו שלא היה ביכולתם להכילו כבני אדם, ואם כן שוב כיצד ניתן לומר שיש בכך קרבה לפני ה'.
מתוך דברי הרמח"ל שהבאנו שבמעמד הר סיני נעשו ישראל למצווים ועושים, נוכל לעמוד על עומק הדברים, ואף על שייכותם לעבודת האדם המיוחדת ליום זה. נראה כי ענין המצווה ועושה פועל באדם שלשה רבדים, ונבארם אחת לאחת.
הכוח של "מצווה ועושה" מעמיד את עבודת האדם על התרי"ג מצוות שאותם עליו לקיים. עבודה זאת של קיום התרי"ג כמצווה ועושה נותנת לאדם אפשרות לבנות את עצמו במקום בו הוא עומד. עולם זה של תרי"ג מצוות הוא עולם של בנין קומת האדם הנעשה ע"י המצוות שעומדות כתרי"ג איברים וגידים שיש באדם, ובונות כל אחת את עניינה בצורת האדם השלימה.
מעלתם של המצוות היא דווקא שהם בונות את האדם בכל מקום בו הוא עומד. במבט שיטחי נראה שהצורה הטובה של בנין האדם היא כשהוא מתקדם לפי תחושתו הפנימית, במקומות בהם הוא חושב שבהם עליו לבנות את עצמו. שהרי רק האדם עצמו יודע היכן הוא עומד וכיצד הוא יכול לבנות את עצמו. ואילו המצוות עומדות על האדם כעול, הוא מצווה בהם אף שלכאורה איננו מבין היכן הם שייכות לו.
אמנם עומק הדברים שרק זו הדרך לבניית האדם. משום שכשהאדם בא לבנות את עצמו שלא ע"י מצווה ועושה, הוא צריך לדרבן את עצמו לאיזו תכלית שהיא מחוצה לו, לקבוע לעצמו יעד שאליו הוא רוצה להגיע, כי בלא זה לא יתקדם כלל. אך כשהאדם פועל לפי התורה יש לו את ענין מצווה ועושה, שהבורא עולם מצווה אותו מה עליו לעשות, ציווי זה עומד לכשעצמו מול האדם המחויב בו בלא כל מטרה חיצונית. וכך התורה בונה את האדם בדיוק במקום בו הוא נמצא בלא כל תכלית חיצונית לכך.
ר' ישראל במכתב ו' כותב שהדברים העיקריים שהאדם מחויב לקיימם, אלו הדברים הקלים בשבילו, מפני שהם קרובים אליו. יש בכך תוכן יסודי, כוונתו איננה רק לומר לאדם שלא יתייאש כשהוא בא לעשות תשובה. דבריו הם לימוד על עצם בנין האדם שהוא נעשה דווקא באופן זה, שעבודת האדם היא דווקא במקום בו עומד ולא ביעד שמחוצה לו. כך תרי"ג מצוות בונות את האדם במקום בו הוא נמצא, בלא שיזדקק ליעדים חיצוניים לו, כי התורה מחייבת את האדם במקום בו הוא עומד.
ישנם הסבורים כי בכדי שהאדם יעבוד ויתקדם הוא זקוק לשאיפה ותכלית אליה הוא נושא את עיניו, ובלא קביעת יעד הוא לא יעשה פעולות הבונות אותו. אך לא כן הוא, האדם הוא מצווה, מוכרח, לקיים את המצוות, ללמוד, להתפלל, לעבוד על בן אדם לחברו. הוא מחויב בכך, וזו היא עמידת האדם בעבודתו, עמידה של מצווה ועושה, בלא יעד חיצוני לו. באופן זה האדם בונה את עצמו במקום בו הוא נמצא.
לו היה האדם בונה את עצמו רק במקום בו חש שהוא זקוק להתקדמות, הרי שהיה נבנה כנכה, צד אחד היה בנוי וצד שני מנוון לגמרי. למדתי זאת מתוך ניסיוני האישי. בימי בחרותי הייתי חזק מאוד במתימטיקה, ואף מן הטובים ביותר בכל אירופה, למדתי אצל המורים הידועים בעולם והם קירבו אותי מאוד. בתקופה זאת לא עניין אותי כלל אדם אחר, הייתי עסוק רק בלימוד בספרי מתימטיקה שבהם לא כתוב כלום, רק נוסחאות ומספרים, ולא ראיתי שום אדם אחר ממני. כך כשמגדלים אדם מוכשר מאוד במקום שבו הוא חזק, הוא גדל מאוד אך רק בשטח אחד, שטחים עצומים וחשובים נשארים מנותקים לגמרי ממנו. הדבר ממחיש את העבודה בלא תרי"ג מצוות, כשהאדם בונה את עצמו במקום בו מעוניין, הוא יכול להיות מפותח מאוד בצד אחד, אך בצד השני הוא נשאר אדם קטן מאוד.
אולם כשהאדם מצווה בתרי"ג מצוות אין לו את האפשרות הזאת, לברוח מלבנות את עצמו במקומות שאיננו נמשך אליהם. הוא איננו בונה את אישיותו רק מעצמו, אלא מכוח התרי"ג מצוות של הבורא עולם, הפוגשות אותו בכל חלק וחלק מחייו. זהו הדבר הגדול שקיבלנו במעמד הר סיני, אפשרות זו לבנות את עצמנו בצורה אמיתית.
עלינו להתבונן בכך, הדבר שנראה זר לאדם, חיובים הבאים עליו מבחוץ ולא מרצונו הפנימי, אלא מכוח התורה מקבלת עול, הם האופן היחיד שבו הוא מסוגל לבנות את עצמו במקום בו עומד. בלא זה כל בנין האדם הוא שאיפה ומירוץ למקום שאיננו נמצא בו. זהו הרובד הראשון שיש בענין המצווה ועושה, שעבודת האדם היא במה שהבורא עולם מצוה אותו, במה שהקב"ה רוצה ממנו, וזהו האופן בו האדם יכול לבנות את עצמו.
יש בכך רובד נוסף, העולה מדברי הרמח"ל שם: "כי האדם המצווה יש כח בידו, מסור ממנו יתברך, שיתקן במעשיו התיקונים המצטרכים בבריאה". דהיינו שבענין המצווה ועושה האדם איננו מתקן רק את עצמו אלא את כל העולם. זהו כוח עצום שקיבלו ישראל במעמד הר סיני, שיש להם חלק בתיקון העולם ע"י המצוות שנתן להם הקב"ה. החידוש שיש בזה הוא שתיקון העולם מתהווה גם הוא ע"י התרי"ג מצוות, לכאורה היינו סבורים כי תיקון העולם הוא ע"י מעשים שאינם שייכים לעבודת האדם עם עצמו. אך התורה שהוריד הקב"ה מן השמים נותנת לאדם את המקום שלו בתיקון העולם, כשתיקון זה תלוי גם הוא בתרי"ג המצוות שלו.
תיקון העולם הוא עומק ענין הבחירה שיש לאדם, שהוא יכול לפעול דברים הקיימים בעולם, יש למעשיו נפקא מינה במציאות. על השאלה מדוע יש לאדם בחירה בדרך כלל עונים שבכדי שיוכל לקבל שכר ועונש. אך הבחירה היא הרבה יותר, יש לאדם בחירה בכדי שיעשה נפקא מינא בעולם. בריה שאין לה בחירה אין לה שותפות עם הקב"ה היא רק שליחה של הבורא עולם ותו לא, היא אינה עושה נפקא מינא בעולם. אך האדם שהוא בעל בחירה הוא מחליט בעצמו, הוא הבריה היחידית שיכולה לעשות נפקא מינא בעולם, להיות בשותפות עם ממשית עם הקב"ה בתיקון העולם. לשם כך יש לאדם בחירה כפי שכותב הנפש החיים. לעיתים אנו מאבדים את האופק וסבורים שלא ניתן להגיע מכוח עבודתנו לתיקון העולם, אך לא כן הוא. בשעת מתן תורה התגלה כי העולם כולו זקוק למעשים שלנו, ואלו הם המתקנים את העולם, כשתיקון זה מתהווה דווקא ע"י התרי"ג מצוות. אותם המצוות הבונות אותנו הם גם המתקנות את העולם, משום שבסופו של דבר צורת האדם היא המתקנת את העולם.
יסוד זה מבאר את מה שמצינו שמעמד הר סיני היה הפעם האחד והיחידה בה לבהמות היה דין כאדם, כפי שנאמר בפסוק (שמות לד, ג): "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא", אף לבהמות אסור לעלות להר ואם הם עולות הם מחויבות בסקילה. בדרך כלל הדבר שייך רק לבן אדם שהוא בעל בחירה וכשהוא עובר על הציווי הוא נהרג על כך, אך בהמה שאין לה בחירה כיצד ניתן לסוקלה על עלייתה להר. הסבר הדבר, כי החידוש הגדול במתן תורה שצורת האדם מתפשטת על כל הבריאה כולה, שכל הבריאה היא תחת יד האדם, ומשום כך אף לחיות ישנו יחס של אדם. האופן בו הבריאה כולה תחת יד האדם הוא בענין זה של מצווה ועושה שעל האדם לתקן את כל העולם, ותיקון זה נעשה ע"י התרי"ג מצוות. זאת היא הגדלות העצומה שישנה במתן תורה, שניתן לנו הענין שכל העולם כולו ותיקונו תלוי במעשינו.
והנה יש בענין המצווה ועושה רובד נוסף שהוא מדריגה גבוהה יותר. בכך עוסק הנפש החיים בשער ג'. בפרשת ואתחנן כשמשה רבינו מדבר על מעמד הר סיני, ישנם ארבעים פסוקים ששם מתואר כל המעמד מן הפסוק (דברים ד, א) "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים" והלאה עד סיום הפרשה. הפסוקים הבאים עוסקים באיסור עבודה זרה, הרמב"ן מבאר כי הפתיחה עוסקת בעבודה זרה כי זהו העיקר שהכל תלוי בו. ולאחר מכן ממשיך תיאור מעמד הר סיני, כשמשה רבינו מדבר על מעמד הר סיני הרקע של הדברים הוא הוא הפסוק (שם, לט): "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". זהו גילוי נשגב שאין עוד מלבד הבורא עולם רק הוא נמצא במציאות, ומתוך הרגע הזה הוא נתן את התורה לעם ישראל. היינו שהעומק זה של אין עוד מלבדו הוא מה שקבלנו במתן תורה.
מקריאה שלא בהתבוננות בפסוקים היה נראה שמשמעות הפסוק האומר שה' הוא האלוקים ואין עוד, היא חיזוק באמונה, שהקב"ה גם הראה לעם ישראל שה' הוא האלוקים. וכפי שאומר רש"י (שם, לה): "כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי", והאמור "אין עוד" עניינו האיסור על עבודה זרה ועשיית פסל. כביכול זהו ענין נפרד של התחזקות באמונה שקיבלו ישראל יחד עם מתן תורה.
אך בוודאי שאין זה כך. צורתו ומהותו של מעמד הר סיני שהדיבורים של התורה נאמרו על רקע זה של אין עוד מלבדו שהבורא עולם נמצא כאן ואין זולתו. זהו חידוש עצום שתוכן זה מופיע דווקא בתרי"ג מצוות. היה מקום לומר שאין עוד מלבדו הוא ענין נשגב העומד לעצמו בלא תרי"ג מצוות, ועל כך זועק הנפש החיים בשער ג' כי מתוך תפיסה זאת שהבורא בכל מקום ניתן לבוא גם לזלזל במצוות עצמם, שהרי הבורא נמצא בכל מעשה ומקום. החידוש של מתן תורה שהשייכות לאין עוד מלבדו היא ע"י המצוות שלנו.
כשהאדם הולך שלא בדרך המצוות אמנם הקב"ה מתגלה בכך אבל זה לא שייך אליו כלל. הרי זו כבחינת פרעה, שלכאורה ניתן לומר כי יש להכיר לו טובה, כי בלעדיו לא היו עשרת המכות וקריעת ים סוף, וכיצד הייתה ניתנת התורה, נמצא שהוא גרם לכל גילוי כבוד ה'. אך אין זה כך, הגילוי לא היה דרכו אלא על גבו, הוא לא היה שייך לזה, הגילוי היה מחוצה לו ולא בתוכו. הבורא עולם נתן לישראל את האפשרות להשתייך מתוכם אליו, להגיע לאין עוד מלבדו מתוך מעשיהם, והדבר מתהווה בקיום התרי"ג מצוות. החיים כמצווה ועושה בקיום תרי"ג מצוות הם הרמה הגבוהה ביותר ביחס שיש לנו עם הבורא עולם, והם מביאות ליראת שמיים, כך אנו מקיימים את הרצון שלנו להשתייך לבורא כל העולם, ולא בכל דרך אחרת.
יתכן שמשום כך נאמר בתחילת הפרשה (שם, ב): "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם". על איסור בל תוסיף עובר האדם דווקא כשרוצה לעשות זאת לשם מצווה. דהיינו שהוא רוצה להשתייך לבורא עולם, ולשם כך הוא עושה יותר ומוסיף במצווה. ועל כך אומר הבורא עולם לעם ישראל בל תוסיף, כי כל השייכות לאין עוד מלבדו היא רק דרך התרי"ג מצוות, ולא ניתן לעשותה בשום אופן אחר. ניתן לטעות כי אין עוד מלבדו וא"כ הרי הקב"ה נמצא בכל מקום, אך בעצם אין לאדם מבוא לכך, המבוא היחיד להיות שייך לאין עוד מלבדו הוא ע"י תרי"ג מצוות.
הנפש החיים בשער ג' מבאר כי אם נכנסים יותר מידי למודעות זו של אין עוד מלבדו, שמשתייכים רק לבורא עולם, הדבר עלול לסכן את כל קיום התורה, כי האדם סבור שהקב"ה בכל מקום ולאו דווקא בקיום המצוות, וכציור שהביא שם שיאמר האדם שאפשר להרהר בדברי תורה במקומות המטונפים שהרי גם שם ה' נמצא. אך לאחר מכן הוא אומר שהמתבונן בענין אין עוד מלבדו נכנסת בו יראת שמים עצומה שלא יוכל לחטוא. ולכאורה הדבר קשה, כיצד יתכן שאם האדם מתבונן בכך, הוא מחד יכול לעבור על התורה ומאידך לקיים את התורה, אם הדבר מסוכן כיצד יתכן שהוא מביא לידי יראת שמים.
הנקודה שיש בדבר, שהבורא עולם נתן לאדם מקום מסוים לעמוד בו מול אין עוד מלבדו, זהו החידוש שבמתן תורה, שכל השייכות לאין עוד מלבדו נמצאת בתרי"ג מצוות, ורק בצורה זאת ניתן להשתייך לכך. מעמד הר סיני הכניס את כלל ישראל לעולם של תרי"ג מצוות, שהם אופן העבודה על עצמם, והם תיקון העולם, והם השייכות לבורא עולם.
נמצא כי עמדנו על שלשה חידושים שישנם בתוכן זה של מצווה ועושה שניתן לכלל ישראל במעמד הר סיני. שהתרי"ג מצוות הם הבונות את האדם, וזו טובה גדולה שרק כך יכול האדם לבנות את עצמו. שהתרי"ג מצוות הם הצורה האמיתית של תיקון העולם. ושהתרי"ג מצוות הם מפרשות כיצד ניתן להשתייך לבורא כל העולמות בעצמו. ולעולם יש לדעת שזאת היא בעצם עבודתנו, וזהו תוכן שירד אלינו במעמד הר סיני.
בכך מיושבות התמיהות בהם פתחנו, על כך שעניינו של מעמד הר סיני הוא הקרבה לפני ה' וכיצד יתכן שהוא מופיע בתוכן זה של "מצווה ועושה". וביאור הדבר כי דווקא תוכן זה של עצם המחויבות הוא הקרבה אל ה', כי רק בכך האדם יכול לבנות את עצמו באמת במקום בו הוא נמצא, ולהשתייך לתיקון העולם המוטל עליו בשותפות עם הקב"ה, ורק כך ניתן להגיע להשגה העליונה של אין עוד מלבדו.
נעמוד על נקודה נוספת שיש בדברים. הנה הגילוי הנשגב שהיה במעמד הר סיני הוא גילוי נורא שהיה יכול לאפס לגמרי את כלל ישראל. הוא כה אדיר עד כדי שהאדם העומד מולו כבר איננו מוצא את עצמו בתוכו, הוא עומד מולו משותק לגמרי. ואכן מצינו שכלל ישראל פחדו ממנו, הם היו חכמים והבינו את גודל נוראות המעמד, כפי שנאמר (שמות כ, טו): "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות".
ומשה רבינו עונה לישראל: "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שם, טז). פירוש הדבר, כי משה רבינו אומר לישראל שהבורא עולם איננו רוצה שירגישו כך, שצורת האדם תתבטל, שהוא יירמס תחת הגילוי החזק, כאדם הנמחץ בחוזק אל קיר שאיננו יכול לעשות כלום. לא זאת התכלית, אלא בעבור נסות אתכם, היינו כפי שפירש רש"י שם שהקב"ה רוצה לגדל ולהרים אתכם, וכדברי הרמב"ן שם שברצונו לתת להם תפקיד. ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, היינו שהרצון של הקב"ה שהוא שישראל יעשו את המצוות, את בנין האדם, בצורה הנכונה. לשם כך הוא התגלה אליהם בנתינת תורה, כדי שיעשו בדיוק את מה שהם צריכים לעשות. ומעמד הר סיני מעמיד את ישראל במקום זה.
בצורה פשוטה היינו אומרים שאין לנו אפשרות לעמוד שם, איננו יכולים להיות שייכים לתיקון העולם. אך הבורא עולם מגלה לנו שאנו שייכים לכך, מגלה בחוש שהעולם כולו תלוי בנו. וכשאנחנו עומדים משותקים מול הדבר, הוא אומר לנו את האופן כיצד נוכל לעשות זאת, שלא מוטל עלינו להחזיק את העולם על כתפינו בצורה שאנו נרמסים תחתיו. אלא ניתנו בידינו התרי"ג מצוות שבהם עלינו לעשות זאת. וכך גם בהכרה הנשגבה של אין עוד מלבדו, אנו עומדים מול שבעה רקיעים פתוחים עליונים ותחתונים, והאדם חש בטל ומבוטל מולם לגמרי, מה הוא יכול לעשות במקום זה. וכאן יש לו את התרי"ג מצוות שעימם הוא יכול להשתייך להכרה זו.
זאת היא גדלותו של מתן תורה, ועלינו לחזור ולהתחזק בכך, שבלימוד התורה אנו עוסקים בשייכות לאין עוד מלבדו, ובתיקון העולם, ובבנין האדם. זהו כל העומק של הנפש החיים בשער ד', שהוא מורה לנו כיצד כל המדרגות העליונות ביותר, ואף אין עוד מלבדו, נכנסים בתוך התורה.
נראה שההכנה לקראת חג השבועות, העבודה שאותה על האדם לקחת על עצמו, היא ברכות התורה. "אשר בחר בנו מכל העמים" היינו שהעם שלנו הוא שונה, יש לנו את האפשרות של תיקון העולם – של תרי"ג מצוות. יש להתבונן בדבר עד כמה מאושרים אנחנו שקבלנו את הכוחות העצומים הללו. ראוי לאדם לחזק את עצמו לברך ברכת התורה בשימת לב, שמעתי שחזון איש אמר על עצמו שהוא יכול להגיד "אשר בחר בנו" במשך חמש דקות, רק לחשוב ולהתבונן על כך שה' בחר בנו ונתן לנו את התורה. האמור "אשר בחר בנו" בברכת התורה, וכן בברכות קריאת שמע "וקרבתנו לשמך הגדול" מדבר על מתן תורה, חובתנו היא לשייך את עצמו לתוכן האדיר אותו קבלנו במעמד הר סיני, וזאת ניתן לעשות ע"י ברכות התורה. כך נוכל להשתייך למתן תורה.
