התפיסה הגורסת כי ההנאה מלימוד תורה היא הסיבה ללימוד תורה, משמעותה להעמיד את לימוד התורה על חיי שעה. הנאה היא דבר חולף, אין בה קביעות, היא עלולה לדעוך ולהשתנות עם הזמן.
גם הלימוד עצמו נקלט ונקבע על ידי החשבון וההסתעפויות שיש בסוגיות, ופחות על ידי הסברא. כל מי שיודע ללמוד, יאמר כי עיקר הלימוד נמצא בחשבון הסוגייה ובהסתעפות הפרטים, ולא רק בהנאת הסברא.
אומנם אנו נהנים מסברא טובה ומהבנת עומק הסוגייה, אך לא זהו הדבר שבכוחו להחזיק את עיקר הלימוד.
התעסקות בפרטים מנכיחה את רצון ה'
עיקר המעלה שקיבלו ישראל במתן תורה היא היות רצון ה' מרכז חייו של היהודי. זו היא מציאות עם ישראל – כזו שרצון ה' נוכח בחיים עד כדי שכשדיבר אליהם ה' את הדברות הראשונות פרחה נשמתם. הם לא מתו כעונש או כפעולה חיצונית שנעשתה להם, אלא זו הייתה תגובה ישירה לכניסת רצון ה' לעולם – לחייהם, כשהפועל היוצא היה יציאת נשמתם – רצונם האישי. עד כדי כך רצון ה' נוכח בחיים.
על מנת להחזיר אותם לחיים הוריד להם הקב"ה טל של תחייה – של תורה. טל אינו מופיע מלמעלה, הוא נוצר ומתהווה על גבי העולם עצמו.
טל התחייה הוא השינוי שעשה הקב"ה, רצונו לא ייכנס וירד מלמעלה, אלא האדם עצמו יצטרך להנכיח מעלה זו בעצמו. עליו לגרום לכך שדבר ה' יהיה מרכזי ומשמעותי בחייו.
המקום המוחשי ביותר שנחוש בו את הדחקת הרצון שלנו בפני רצונו של האחר – מתבטא בבין אדם לחברו.
אין זה עניין של מידות טובות שהאדם צריך שיהיו לו, אלא זהו הביטוי המוחשי ביותר לעובדה כי דבר ה' ורצון ה' אלו הדברים שצריכים להיות ראשונים במעלה – הם צריכים להיות מרכז החיים.
משום כך רצונו של הזולת דוחק את הרצון האישי של האדם, וכך האדם נדרש לשים בראש מעייניו את טובתו של הזולת.
על מנת שדברים אלו לא יהיו דיבורים בעלמא, נתבונן: כיצד דבר מה נהפך להיות מרכז החיים?
עיקר החיים הוא דבר שיש לו המשכיות טבעית של משך שאינו יכול להיפסק רגע אחד. בדומה לנשימה שהיא עיקר חיי הגוף, יש לה משך של רגע הרודף רגע. זהו רצף שאינו זקוק לתוכנית או להחלטה, אלא כל רגע וכל נשימה מביאים את הרגע הבא. אם לא יהיה משך לנשימה כמה רגעים – החיים ייפסקו.
כך הוא מרכז החיים הרוחני, כשרצון ה' הוא המרכז עליו לנכוח באופן כזה שיש לו משך שלא ייתכן להפסיק אותו. מעצם מהותו הוא צריך להיות תמידי ולא להפסיק.
בלימוד תורה אנו מכנים זאת התמדה. זהו העיקר בחיים – שלא ייתכן רגע של הפסק בלימוד תורה, הוא נמשך כרגע המביא איתו את הרגע הבא. אין זו החלטה מראש שיהיה משך זמן מסוים, אלא זו התגלגלות טבעית של החיים.
התמדה בלימוד תורה אמורה להיות במובן זה. אין המשמעות של התמדה – החלטה מושכלת מראש ללמוד ברצף מספר שעות מסוים, וכשם שהחיים אינם נחווים כהחלטה מראש למלא אותם במספר מסוים של שעות – ההמשך הוא טבעי לחיים. באותו האופן, לימוד תורה בהתמדה פירושו – רגע רודף רגע, הדברים והרגעים מתגלגלים באופן טבעי, וכמו הנשימה – לאחר נשימה אחת באה חברתה.
הסיבה שלעיתים אנו חשים "מתים" בתורה היא מחמת שאנו מחזיקים בתפיסה שגויה ביחס להתמדה בתורה.
התמדה בתורה היא התמדת החיים. כמו מנגנון פנימי שממשיך את פעימות החיים כדבר שאינו יכול להיפסק.
נתבונן בעצמנו – מה גורם לנו ללמוד? רבים יאמרו כי ההנאה מהלימוד נותנת להם את הכוח והיכולת ללמוד לאורך זמן.
אך עיון בדבר יעלה כי זו סיבה שאינה יכולה למצות את הדבר.
ר' ישראל (מכתב ל') מביא את דברי חז"ל הקובעים כי לימוד תורה הוא "חיי עולם" בעוד עיסוק בתפילה זהו עיסוק ב"חיי שעה". משום כך, כשרבא ראה את רב המנונא מאריך בתפילתו, אמר: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה".
מבאר ר' ישראל, מדוע תורה היא חיי עולם ותפילה הינה חיי שעה?
התורה בנויה על שכליות, היא קבועה ויציבה לאורך זמן. היא אומנם באה על ידי עבודה ולא כשכליות של עובדות, אלא כהבנה הנתפסת בשכל.
התפילה, לעומתה, בנויה על התפעלות רגשית, ובאופן טבעי אין האדם עומד בהתפעלות רגשית לאורך זמן – היא חולפת, משום כך היא חיי שעה.
אם כך, התפיסה הגורסת כי ההנאה מלימוד תורה היא הסיבה ללימוד תורה, משמעותה להעמיד את לימוד התורה על חיי שעה. הנאה היא דבר חולף, אין בה קביעות, היא עלולה לדעוך ולהשתנות עם הזמן.
גם הלימוד עצמו נקלט ונקבע על ידי החשבון וההסתעפויות שיש בסוגיות, ופחות על ידי הסברא. כל מי שיודע ללמוד, יאמר כי עיקר הלימוד נמצא בחשבון הסוגייה ובהסתעפות הפרטים, ולא רק בהנאת הסברא.
אומנם אנו נהנים מסברא טובה ומהבנת עומק הסוגייה, אך לא זהו הדבר שבכוחו להחזיק את עיקר הלימוד.
כמו בחיי משפחה, בין בעל לאשתו, הדבר שמחזיק אותם אינו ההתלהבות. זו יכולה לחלוף או להשתנות במשך הזמן. מה שמחזיק אותם זהו משהו אחר – המשך של שהותם המשותפת מלאת הפרטים הרבים של החיים.
רק מה שמייצר משך של רגע המביא רגע, משך חיים שיש בכוחם לייצר המשך בלתי נפסק, הוא הדבר שמחזיק את בני הזוג.
כך הדבר בלימוד תורה. ההתלהבות וההנאה אינם יכולים להוות ערובה להמשך רצוף. ואם כן אין להנאה משמעות של מרכז החיים משום שרק מה שבכוחו להוות משך טבעי ורציף של לימוד והתעניינות של האדם בתורה, הוא מה שעליו ניתן לבנות את הלימוד ולהיחשב על ידו מרכז החיים.
נשוב ל'בין אדם לחברו', שהוא כאמור הדבר המוחשי למרכזיות רצון האחר מול הרצון האישי שנדחק החוצה.
ההתמסרות לחיי הזולת יכולה להיעשות רק אם האדם שם אל ליבו את צורך הזולת ברמה של ירידה והיכנסות לפרטים הקטנים.
התייחסות לזולת מתוך מחווה חד פעמית, היא התעניינות כללית בזולת. זו אינה יכולה להחזיק משום שהיא מכוונת לעשיית הדבר כמטלה שאחריה האדם ממשיך הלאה.
התעכבות על צורכי הזולת נעשית רק בהתעסקות בפרטים הרבים של חייו. כך, באופן טבעי, פרט אחד משרשר לאחר והעיסוק בצורכי הזולת נעשה למרכז חיים.
אם נשוב ללימוד תורה, הדימוי הוא כי התורה שבכתב היא הרעיון הכללי, אך התורה שבעל פה היא התפרטות התורה לפרטי החיים, ההתעסקות בפרטים גורמת לאדם להיות התורה מרכז חייו.
וכך נראה כי פסוקים ספורים על מצוות ייבום, בתורה שבכתב, יולידו מסכת גדולה ומסועפת בפרטי פרטים בתורה שבעל פה. עלינו לדאוג כי לימוד התורה ירד ויסתעף לפרטים הקטנים ולא יישאר ברעיון הכללי.
כאמור, התמקדות בסברא ובהנאה שיש מכוחה, אינה גורמת לתורה להיות מרכז החיים. כאשר הנפש מתמלאת מהנאת הסברא אין בה את הדחף להמשיך הלאה, לבדוק את הפרטים ואת ההסתעפויות שנוצרות ממנה. זו עצירה של החיים שאי אפשר לקרוא לכך "חיים".
רק הירידה לפרטים וההתעסקות בהם משאירים את הלומד בתוך הסוגייה, מתוך התעניינות באופן רציף בהשלכות הרבות של כל דבר בתורה על מכלול הפרטים בחיים.
על מנת ללמוד בהתמדה אין צורך בהחלטות מלאכותיות לשמור על רצף של זמן, צורת העיסוק שמושך מדבר לדבר הוא זה שמביא את ההתמדה האמיתית. זו שמכוחה העיסוק בתורה מתמשך כמו נשימה המתמשכת ואינה צריכה החלטה אקטיבית להמשיך.
זהו, כאמור, גם האופן שבו חיי זוג נבנים למארג יציב וקבוע – הפרטים הרבים שחווים יחד אורגים את החיים לכדי משך שאין לו הפסק. דווקא כשנישאים בגיל צעיר, החוויות המשותפות בפרטים הקטנים הם רבים, מה שמביא ללכידות וליצירת עוגן בקשר. לעומת זאת, כשנישאים בגיל מבוגר, צריכה להיות עבודה גדולה יותר ליצירת עוגן זה, מכיוון שהרבה מפרטי החיים נחוו אצל כל אחד מבני הזוג בנפרד. הפרטים הקטנים בונים את החיים המשותפים, ולא החוויות הגדולות.
גם בתורה מצינו אצל רבקה שהביאה את הדאגה לזולת לרמות נאצלות ולמרכז החיים. היא התחילה עם דאגה לאליעזר למים, עברה לגמלים ולמקום הלינה – כך, כאשר נכנסים לפרטים, החסד ממשיך כאשר פרט גורר פרט.
העבודה שלנו היא לא להישאר בכללים אלא להתעסק בפרטים, מה שיעשה את דבר ה' למרכז חיינו.