יוון ועם ישראל

יוון ועם ישראל

לעם ישראל ישנה מחלוקת עמוקה עם יוון, מאז היותה עד היום הזה, גם כשיוון הפכה להיות רעיון בלא ממשות פיזית.

מהי יוון? ישנם שני דברים מרכזיים במהותה: האחד הוא תרבות יוון, והשני –  חכמת יוון. ננסה להבין באיזה אופן שני הדברים מתקיימים יחד, וכיצד הם רלוונטיים עבורנו עד היום.

ידועים דברי הב"ח כי מלחמת החשמונאים ביוונים התרחשה מפני שהם התרשלו בעבודה, וכנגד כך, במלחמה הם מסרו נפשם עם העבודה.

גם כאן, עלינו לברר מהי העבודה האמורה ומהי מסירות הנפש.

רגילים לצטט כי ביהדות החיים הם מעל הכל, והעובדה שישנו ציווי של 'וחי בהם', משמעה שערך החיים מתקיים מעל ערך המצוות.

חשוב לומר בזהירות שאמירה זו, כפי שהיא, מהווה קריאה שטחית של הדברים וחוטאת לאמת. הטעות נובעת מכך שזו אמירה שנאמרת ביחס לאנשים מבחוץ, כשלאזנם הדברים אכן נאמרים ועטופים באופן זה. אך אנו, שומרי התורה, אמורים להתבונן באופן נכון בסוגיה זו.

נתבונן בדברי הגמרא (שבת, קנ"א, ב'): "תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת. אמרה תורה – חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה".

הנימוק לחילול שבת עבור תינוק חי, הוא כדי שישמור שבתות הרבה. בלי זה החיים נמצאים תחת הערך של קיום מצוות והם משועבדים להם. שונות הן ג' עברות שעליהן צריך למסור את הנפש, משום שבעשייתן החיים מסתיימים, כך שאין מצוות עתידיות למענן ניתן להתיר את העברה.

המצוות הן הדבר המרכזי והערך העליון בחייו של היהודי. כאן מתחילה מסירות הנפש, וכאן הוא מקום העבודה, לא רק ביחס למקדש כמו מלחמת החשמונאים, אלא לכל עבודת ה'.

מסירות נפש היא גיוס של כל כוחות החיים והנפש על מנת להתקרב למצוות ולעבודה. 

לכל אדם יש מקורות כוח שונים מתוך החיים, כל אדם שואב את המוטיבציה ממקום אחר, משום כך העבודה ומסירות הנפש של האדם היא אישית מתוך חייו הפרטיים.

ניקח לדוגמא את התפילה – יש אדם שהמוטיבציה שלו בתפילה היא העובדה שה' שומע אותו ומקשיב לו, ויש אדם שתחושת ההכנעה מול הקב"ה מעניקה לו את הכוח והמוטיבציה. לכל אדם מסירות הנפש נמצאת במקום עבודתו הייחודית, שהיא שונה מאדם לאדם. 

כך, באופן קוטבי ניתן לומר כי ישנם אנשים שתחושת חוסר האונים מול הבורא מקרבת אותם לעבודה, ולעומתם ישנם אנשים שתחושה כזו מרתיעה אותם, ועליהם לחפש מהו הדבר שמקרב אותם ונותן להם משמעות בעבודת ה'. 

כללו של דבר – המצוות הן הדבר המרכזי בחייו של היהודי. ועל המצוות הוא מוסר את נפשו. מצוות אלו ערכן גבוה מהחיים עצמם, כפי שראינו שמחללים על האדם שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. הנימוק הוא שמירת שבתות הרבה. 

כך אנו למדים מסיפור הלל הזקן כאשר עלה על גג בית המדרש וסיכן את עצמו בשלג ובקור. כשמצאו אותו הסיקו תנור בשבילו. שם מסופר כי אמרו עליו – "כדאי הוא זה שיחללו עליו את השבת". גם על כל ישראל מחללים את השבת, אך אצל כל ישראל, החילול הוא מחמת המחשבה שבעתיד ישמרו שבתות הרבה, אך על הלל הזקן אמרו כי הוא בוודאי מוסר את נפשו, ואם כן –  כדאי לחלל עליו.

נחזור ליוון –

לכל תרבות ישנם שני מרכיבים – כל תרבות בונה וכל תרבות חיה. חיים ובניין.

היכן אנו מזהים את אלו הדברים ביוון? יוון שאפה לבנות את העולם באופן משוכלל. ביוון העתיקה כולם שאפו לבנות חברה שפועלת נכון. מאריסטו ועד סוקרטס. הצורך והיעילות עמדו לנגד עיניהם.

הבניין מתקיים עם מחשבה ותכנית. ואכן, בבניין יווןהייתה תכנית סדורה. חיים, לעומת זאת, מתנהלים בצורה חופשית. לא במובן שלילי של הפקרות, אלא כפי שהראשונים מבארים "נפש חיה" במעשה בראשית – 'נפש מתנועעת'. בעל חי הוא כזה בזכות התנועה שלו, כל אחד לפי ממדי ותנאי גופו. חיות שווה לתנועה.

בתרבות יוון הנקודה החופשית הייתה האדם. יוון דגלה בכך שכל מהותו של האדם היא חופשיות, לפעול, לחשוב ולעשות כל העולה בדעתו. זו הייתה גדלותה של יוון.

כשנתבונן בנקודה זו של יוון, נשים לב כי גם אנו מעוניינים בחופש הזה. לנוע בחופשיות, להוציא מהכוח אל הפועל ולהגשים את עצמנו. וזהו דבר שעלינו ליתן עליו את הדעת.

חופש זה של האדם היה הבדל בולט בין יוון לתרבויות אחרות. ביוון הדעות השונות חיו בשלום יחד.

למשל, לסוקרטס, שהרמב"ן מביא בהקדמה לתורת האדם, היה תלמיד בשם אפלטון שחשב אחרת לגמרי מרבו סוקרטס. ותלמידו של אפלטון – הלא הוא אריסטו – חלק גם הוא בחריפות על רבו. 

החופש של האדם ביוון היה נוגע בין לחופש הגוף ובין לחופש המחשבה. הנקודה המרכזית הייתה חופשיות הביטוי. כל זמן שהאדם לא פגע בחברה – הוא יכול היה לפעול בחופש מוחלט ולהיות כל מה שהוא רוצה.

העולם המערבי, לעומת זאת, שונה מאד. שם ישנה דעה אחת שלטת כשכולם כפופים לה. אומנם זה לא מתרחש בתחום הדעות אלא בתחום האופנה. ביוון היו לועגים לאופן שבן התרבות המערבי בוחר את בגדיו ואת התנהלותו האופנתית.

מעשים כמו שסוקרטס עשה, שחיפש אדם עם אבוקה, או ארכימדס שיצא באמצע המרחץ שלו כדי להוציא את הרעיון שצץ במוחו החוצה, למישהו, לא היו עוברים בעולם המערבי לסדר היום. לעומת זאת, ביוון כל אדם ואדם חי את חייו בחופש באופן אותו ראה לנכון.

זו הייתה תפיסת העולם של יוון – האדם חי כשהוא חופשי.

אצלנו הדברים שונים. אנו חפצים לבנות אדם ולא עולם. מסירות הנפש אצלינו היא מסירות נפש שמטרתה לבנות בן אדם, לא כדי שלא יהיה אדם, אלא להיפך: מסירות הנפש היא לבנות את האדם.

על מנת לבנות אדם נדרש דיוק, ואכן התורה בונה את האדם משום שהיא מדוייקת. האדם, במובן זה, אינו מועד לחיים של חופשיות כי הוא אכן "כבול", עליו לבנות את עצמו.

ואכן, התורה מעדיפה בניין אדם על פני חיים. לכן הנימוק לחלל על האדם שבת הוא כדי שישמור שבתות הרבה. האדם נבנה באופן כזה שישמור את השבת. לא בשביל השבת, אלא בשביל האדם.

החיים של האדם חשובים יותר מכל, אך רק כחיים שנבנים. בשונה מיוון ששם החופש היה בחיים עצמם, והם קידשו את הביטוי העצמי החופשי, אצלנו החיים דורשים עבודה ומסירות נפש על מנת לבנות את האדם. 

החופש בחיינו מצוי בתוך התורה, בתוכה ישנה תנועה חופשית וחופש מחשבה. עד כדי שמצאנו מי שטיהר את השרץ ב- ק"ן טעמים. כשהאדם אינו מתנהל על פי התורה השרץ "יטוהר" על ידי שיאכל אותו, אך האדם שנבנה לפי התורה זקוק לנימוקים כדי לטהר את השרץ, ונימוקים אלו, מכיוון שהם נעשים בתוך מרחב התורה, גם הם תורה, אפילו שהשרץ ודאי לא נטהר מכוחם. הטיעון המחשבתי על היותו של השרץ טהור מתרחש בתוך המרחב המחשבתי של בית המדרש, הוא תורה.

חופש המחשבה בתוך מרחב התורה הוא מה שייצר את ריבוי התורה שבעל פה. זהו אכן דבר שהתחיל כאמור ביוון – ריבוי המחשבות והחופש לדון ולומר אותן ולחיות בשלום עם דעות שונות זו מזו. אך בעוד ביוון החופש מתממש בחיים עצמם, אצלנו החופש הוא בתוך התורה. משום שכאמור אנו כבולים בתוך חיובי התורה ומילותיה, אך מנגד אנו בונים אדם. כל תסיסת החיים והחופש שבהם מתקיימים בתוך התורה. כמובן, צריך שיהיו לאדם 'איברים לזוז בהם', שהם ידיעת התורה.

זו העבודה מול יוון – הם בונים עולם בעל תוכן, עם חברה שפועלת ומתפקדת היטב, והחיים עצמם חופשיים. אנחנו עושים בדיוק להיפך – בונים אדם וחיים בתורה. 

להוציא לפועל את כוחות האדם זו אכן יוון. כשאנו מוסרים נפש לעבודה.

אבל תכלית ישראל היא לבנות אדם.

וכך גם היום, כשיוון אינה קיימת כבר בצורתה המקורית, הרעיונות שלה עדיין מתפקדים ומולם יש לנו ויכוח.