חז"ל מדמים את ישראל במצרים כ'עובר במעי אמו'. זהו דימוי מעורר תמיהה, משום שעובר במעי אמו זהו המקום האופטימלי לגידולו, שם הוא ניזון כראוי, שמור מהעולם מבחוץ. זהו המקום הטוב ביותר בשבילו לגדול. מצרים, לעומת זאת, אנו יודעים שהייתה המקום הנורא ביותר עבור עם ישראל, אם כן, מה הדימוי לעובר במעי אמו?
אמונה – לחיות בעתיד
בניין 'כלל ישראל' נבנה ונוצר מתוך גלות מצרים, כשהנושא המרכזי הוא האמונה. ואכן, אנו מוצאים ויכוח בין הקב"ה למשה בדבר האמונה שלהם – משה טען לקב"ה כי ישראל לא יאמינו למה שיאמר להם כי הקב"ה שלח אותו לגאול אותם, והקב"ה השיב לו כי הם אכן יאמינו.
שימת לב תלמד אותנו כי גם הקב"ה הסכים שאם ישראל לא יאמינו, אין את מי לגאול, אלא שהוא טען למשה שהם אכן יאמינו.
האמונה של כלל ישראל הייתה תנאי ויסוד בגאולתם. משה סבר שהצרות והקושי של ישראל לקחו מהם את האמונה, והקב"ה ידע שאף על פי כן ישראל מאמינים וכי יש את מי להוציא ממצרים.
כשנעמיק בדבר נבין כי טענת משה שישראל איבדו את אמונתם לא הייתה טעות, משה רבנו הוא חלק מהעם, ומשכך הוא מכיר ויודע את מצבם הקשה וכי לא נשארה בהם אפשרות להאמין. הם אכן היו במצב ירוד, והקב"ה גואל אותם על אף מצבם, משום שמצבם הבלתי אפשרי הוא חלק מהתהליך של ישראל, חלק מהבניין שלו.
חז"ל מדמים את ישראל במצרים כ'עובר במעי אמו'. זהו דימוי מעורר תמיהה, משום שעובר במעי אמו זהו המקום האופטימלי לגידולו, שם הוא ניזון כראוי, שמור מהעולם מבחוץ. זהו המקום הטוב ביותר בשבילו לגדול. מצרים, לעומת זאת, אנו יודעים שהייתה המקום הנורא ביותר עבור עם ישראל, אם כן, מה הדימוי לעובר במעי אמו?
נחדד: אין זה דומה לדימויים אחרים כמו 'כור הברזל', המדמה את ישראל כמי שמעורבים מטוב ורע, כסף וסיגים, ומצרים היא הכור החם והלוהט שנועד לצרף ולטהר אותם. שם הדימוי מתיישב עם המציאות של מצרים ועם קושי הגלות, אך עובר במעי אמו, כאמור, זהו דימוי המעורר תמיהה.
מהו התפקיד של האם? תפקידים רבים ניתנו לאם, אחד הבולטים שבהם הוא שהאם במסירותה לילדיה פניה לעתיד, כך היא מחנכת אותם ולכך היא מגדלת אותם, 'עובר במעי אמו' זהו מצב שצופה פני עתיד אין בו משמעות כהווה.
חז"ל אומרים עם האם ש'משדלתו בדברים ללמוד תורה', זו משמעות של הבטה לעתיד, היא אינה מלמדת אותו תורה עכשיו, היא מכוונת לעתיד, היא מושכת אותו לשם. זוהי תנועה שונה מהאב. הוא מתעסק בהווה, הוא מלמד אותו תורה עכשיו.
כך מצרים, הם לימדו את כלל ישראל לחיות בעתיד, לא היה במצרים הווה, כל היתכנות החיים עברה דרך האמונה בעתיד טוב, מכך שהדברים ישתנו ויהיו טובים בעתיד. במובן זה מצרים היא אב טיפוס של אם, זו הצורה היחידה שכלל ישראל יכול לחיות בה. הציפייה להיכנס לארץ, הציפייה לגאולה.
זהו תפקידו של כלל ישראל – האמונה בעתיד.
כשמשה בישר לישראל בשליחות הקב"ה כי הם עתידים להיגאל, משה שאל להקב"ה לשמו, מה יאמר לישראל. הקב"ה השיב לו: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם".
"אהיה" זהו שם בלשון עתיד, משום שזו מהותו של כלל ישראל: האמונה בעתיד. אומות העולם שונות מישראל, הן חיות בהווה. הצורה הקיצונית של החיים בהווה היא צורת החיים של המזרח, שם מעלת האדם היא בהצלחתו לחיות את ההווה במלואו.
עם ישראל חי בעתיד, לא רק בכך שישראל מאמינים שיהיה טוב יותר, אלא גם בכך שהם תמיד ישאפו לשינוי, מצב ההווה תמיד לא יספק אותם, הם רוצים עוד ורוצים שינוי. היהודי שואף תמיד לטוב יותר, לא נוח לו באופן שבו העולם קיים.
מצרים הייתה האם, המחנכת למבט כזה של עתיד, היא הייתה תנאי הגידול האופטימליים כדי לפתח חיים שצופים תמיד פני עתיד.
דבר זה התבטא באמונה המופשטת שלהם בגאולה – "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה". והדבר בא לידי ביטוי גם במובן פיזי – שהם גדלו והיו שם לשישים ריבוא. זהו מספר שחורג מהריבוי הטבעי, משום שריבוי טבעי בא לשמור על הקיים, גם מבחינה מספרית. אך כלל ישראל צפה פני עתיד והוא צפה כבר עם גדול – שישים ריבוא.
כיצד אמונה זו מתקיימת כיום?
אמונה בבורא, אין פירושה להאמין שהכל קרה בחשבון, אלא האמונה והידיעה שכל מה שקורה פה הוא בשבילנו. אמונה שמתמקדת בכך שהכל קרה בחשבון, אין לה משמעות עבורנו, זהו חשבונו של מקום. אך האמונה בכך שכל מה שקורה מדריך ומוביל אותנו, זו אמונה.
במובן זה אמונה בצורה פרטית, במאורעות שקורים לאדם הפרטי, היא האמונה שישנו קשר עם הקב"ה וכי הוא רוצה מאיתנו משהו, פניו לעתיד, הוא מחכה למשהו, מוביל למשהו.
ההבדל בין לומר 'החיים לימדו אותי והחכימו אותי' לבין לומר 'הקב"ה רוצה ממני משהו', זהו ההבדל הקריטי שיש בין יהודי לאומות העולם. אנשים חכמים רבים יאמרו על מאורעות שקרו להם בחיים כי זהו תהליך שהחכים ולימד אותם. זו אכן אמירה פסיכולוגית טובה וחכמה. אך היהודי אומר מעבר לכך, הוא יאמר שהקב"ה כיוון אותו לשם מכיוון שזהו השיעור שהוא רצה ללמד אותו.
ההבדל בין האמירות הינו קטן אך משמעותי לאין שיעור. הרי בין כה וכה קרה מה שקרה והחיים של האדם השתנו. ובכל זאת יש שיתעקשו לא להכניס לכך תכנון של הקב"ה, אלא רק להסיק ממה שקרה בלי לייחס לכך רצון שהדבר יקרה.
לייחס רצון שהדבר יקרה זוהי האמונה הצופה פני עתיד, הקב"ה רוצה מאיתנו משהו שיקרה.
עבדות מצרים כהכנה לאמונה
במובן זה, עבדות מצרים הכינה את ישראל לאמונה זו – בעתיד. משום שהמהות של עבדות היא חוסר היכולת לארגן את החיים באופן עצמאי – מישהו אחר מחליט על החיים שלי. מעבר לצייתנות המלווה את העבד, העיקרון הוא חוסר היכולת להחליט באופן עצמאי ותמיד להיות קשוב לרצון של אחר שרוצה ממני משהו.
זוהי גם האמונה הפשוטה כשהיא נמצאת עמוק בתוך החיים – מישהו רוצה ממני משהו, הוא מוביל אותי הלאה.
חשוב שנבין כי המשמעות בכך שהקב"ה נמצא בתוך החיים כשהוא צופה פני עתיד, משמעותו שהוא נמצא בפעולות שלנו, כשאנו מתקדמים ופועלים בעולם.
ישנה תפיסה שהקב"ה מתגלה דווקא במקומות הפסיביים שלנו, דווקא במקומות שלא עשינו בהם כלום – מה שקרה שם הוא השגחה. לעומת פעולות שאנו אקטיביים לגביהם, אותם לא מייחסים לקב"ה.
אבל האמת הפוכה – ככל שאנו פועלים בעתיד, ככל שמטרת הפעולות שלנו לעשות את הדברים טוב יותר, לשנות, לא להסתפק במה שיש, אלו פעולות שבאות מכוח האמונה. בהן הקב"ה נמצא.
כשאדם אינו עושה מאומה וסומך על הקב"ה, זהו ביטחון, אך אמונה כאמור שונה.
עלינו להפנים הבנה זו לחיינו, נצייר מקרה ששני אנשים תכננו נניח לנסוע לחו"ל. כשהם שמעו שתיתכן סופת שלגים שבכוחה לרתק אותם למקום שם, אחד עשה חישוב והיה אחראי וביטל את התכנית, לעומתו השני דבק בתכנית הראשונה על אף הסיכונים שבה. בסופו של יום השני נפל ושבר את רגלו, מה שמנע גם ממנו לנסוע.
כעת נתבונן, היכן נראה יותר את יד ה', האם במי שחשב באופן שקול ואחראי ומכוח זה גנז את תוכניתו, או דווקא באדם השני שרק בעקבות מה שקרה לו נמנע מלנסוע?
רבים יאמרו שיד ה' נמצאת במי ששבר את רגלו, בכך הם יחושו את ההתערבות של הבורא כנגד האדם.
אך כשנבין כי הקב"ה נמצא בעתיד, נבין כי דווקא האדם האחראי והשקול שחשב על העתיד ועל כך שצריך לחשוב מחדש על הדברים, בו הקב"ה היה שרוי. הקב"ה נמצא בתוך הסדר והמחשבה, ולאו דווקא בדברים שקורים בלי סדר ובמקרה.
הקב"ה נמצא בתוכנו תוך דרישה מאיתנו לחנך אותנו. כך, כשאנו מתכננים את העתיד נכון ולאור מה שהקב"ה מזמן לנו, אנו קרובים לבורא.
התחלה זו של אמונה נבטה כאמור במצרים, שם לא היה הווה כלל, העתיד היה החיים היחידים שעם ישראל יכול היה לחוות. במצרים הם חשו את צורת החיים שמישהו מתכנן עבורם, פתאום מישהו רצה מהם משהו.
כך אומר ה'דרך ה" לגבי ייסורים, כי השלב הראשון של הייסורים הוא הארה במטרה לחנך את האדם לעבר העתיד, ורק השלב השני מגיע בתורת עונש.
אנו עוברים בכל מקרה דברים בחיים, דברים שמשנים אותנו. במקום לראות אותם רק במבט פסיכולוגי, זה שחי בהווה, נכניס בהם מבט של אמונה, כזה שמבין ש'מישהו גלגל את הדברים דווקא כך כדי שאלמד מהם את מה שלמדתי מהם'.