מהי מסירות נפש

לראותם בלבד – הרגשת חיים עליונים

עם ישראל בימי חנוכה מבריא ממחלה. פעם ראשונה בהיסטוריה, שיהודים השתכנעו לחיות חיים אחרים. חכמת יון הביאה לעולם, חיים שנשענים על שכל בלבד, אפלטון כתב ספר להקים מדינה, הם סברו שהחכמה צריכה לשלוט בעולם. השפעת החכמה שלהם הייתה עצומה, ושלטה בכל העולם. זו הייתה המחלה של עם ישראל.

תחילת הרפואה, ההכרה שצריכים לחיות חיים עליונים, חיים שמתנגדים לחיי שכל בלבד שמציעה תרבות יון. הכרה זו מתחילה בביטחון, כך רואים, בברכת אהבה רבה, "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים" דהיינו האבות הקדושים בטחו בקב"ה, הם הבינו שהחיים נמצאים במקום עליון, ולכן הקב"ה לימד אותם חוקי חיים. אין הכוונה חוקי חיים, שהחוקים עצמם הם חיים, אלא כללי חיים, כשבאים לחיות חיים עליונים צריכים כללים איך חיים באותו עולם עליון. עבודת האבות הייתה להעמיד כלל ישראל, בזה הם בטחו בקב"ה, כדי להעמיד את אותה מציאות עליונה שנקראת כלל ישראל. מזה אנו למדים, שנושא הברכה, להוריד חיים עליונים. 

אצלנו עבודה זו של חיים עליונים, היא שהתורה תחול בחיים שלנו עצמם, לכן חוזרים ואומרים "אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו, ותן בליבנו להבין ולהשכיל", רחמים הכוונה, מלשון רחם המקבל וולד. אנו מתפללים שיהיה לנו בית קיבול, לחיים עליונים, שבלב יחול הבנה והשכלה. המוכנות לחיות חיים עליונים זה התשובה שעומדת כנגד תרבות יון.

הב"ח על הטור מעמיד את עיקר עבודת חנוכה על מסירות נפש. בני חשמונאי הערו נפשם למות על העבודה. מתוך האמור לעיל נוכל להעמיק באותו ערך מקודש של מסירות נפש. 

טעות נפוצה יש במושג מסירות נפש, שהדרך הטובה להשיג את המטרה, היא מסירות נפש. ובכך לוקחים את הערך המקודש, והופכים אותו לחלק מהעולם המוכר, ומסירות נפש הופכת לכח מניע חזק. בעוד שמסירות נפש זה הכרה שהחיים כמו שהם לא יכולים להמשיך, אדם שמוסר את עצמו למיתה, משמעותו שיפסקו חיי עבודת ה' שלו, כי הוא לא יכול להמשיך לחיות בעולם בו הוא חי. 

מוטל עלינו למצוא דרך עבודה, לחיות חיים אחרים במצוות, למאוס ולהתרחק מחיים שטחיים ופשוטים לקראת חיים עליונים, אדם שחי חיים עליונים, מוסר נפש.

ציור לחיים עליונים במצוות, אפשר לקבל מהגר"ח מוואלאז'ין, שהנחת תפילין שינתה את פניו לגמרי, תוכן התפילין הוא מציאות של קדושה, שם שמים שחל על הגוף. חוויה של קדושת תפילין צריכה לשנות את חיי האדם.

אנו רחוקים מכך שמצוות עצמם ישנו את החיים שלנו ויכניסו אותנו למציאות אחרת, אך עדיין אפשר למצוא תכונה כזאת, כשאדם מואס בהתנהגות מסוימת, שנוגדת את דרך התורה. בזה צריך כנות לדעת שהוא לא מואס בגלל מה שכתוב בתורה, ואז על פי רוב אין באמת הרגשת דחיה, רק דמיון. אלא הדחיה שלו היא מתוך בחירה בחיים עליונים. למאוס בחיי תורה ומצוות העומדים כחובה בלבד.

ניתן למנות כמה דוגמאות לדבר זה: העולם המתירני עד כדי דחיה, מפריע לכל ירא שמים. אך אם ההפרעה היא משום שהתורה כותבת על זה תועבה, אז צריך בדיקה מעמיקה, האם הוא אכן במדרגה זו, שמכח מה שכתוב בתורה זה מפריע לו. אבל אם ההפרעה שלו והסיבה שהדבר מציק לו זה, מחמת תפיסת עולם שגויה שכל דמיון שיש לאדם יכול וצריך להתממש במציאות, בצורה זו, יש הבנה מעמיקה בחיי האדם, שיתכן שהיא מרכזית אצלו, בצורה שהוא לא מסוגל חיים כאלה.

דוגמא נוספת: כשאדם מתבגר, הגוף נותן אותות של זקנה, רבים מנסים להסתיר את זה, מטעם שלא נוח להם כך, והיו מעדיפים להיות צעירים כל הזמן. כמו כן אדם חולה מאוד, סביבתו הקרובה, מפחדת לדבר על המוות. המשותף ביניהם, שהם לא מוכנים לחיות את המציאות, רק את הדמיון שלהם, שרוצה להיות צעיר וחזק תמיד. הבנה אמיתית בחיים שלנו תגלה, שאנחנו צריכים למאוס בתפיסה כזאת, של חיי דמיון, לא פחות מהמתירנות הקיצונית ביותר שיש בעולם, זה נקרא בחירה בחיים עליונים.

אפשר לתת דוגמא מחיי היום יום. אנחנו מתירים לעצמנו, לקחת עצות לעבודת המידות מגויים. בתואנה של "חכמה בגויים תאמין". אבל האמת, שבלי תורה לא שייך תיקון המידות, והרי "תורה בגויים אל תאמין". דבר כזה, צריך להפריע לאדם ירא שמים. הסיבה שזה לא מפריע, כי לא מנסים לחיות חיים עליונים, אלא רק להסתדר עם החיים, ומכח זה מגיעים לתירוצים דחוקים.

אדם צריך שבאותם נושאים שחשובים לו הוא מוכן למסור נפש. האם אנחנו שייכים למציאות כזאת של מסירות נפש? פתח תקווה, נמצא במהותם של נרות חנוכה, רגילים לומר בענין הנרות, "מעט אור דוחה הרבה חושך". אבל זה לא יתכן, שהרי אסור להשתמש לאור הנרות. האמת, שדווקא המעמד של לראותם בלבד, אומר שהרגשת שייכות לחיים עליונים, מגיעה בראיה בלבד. עומד יהודי ומביט בעצמו, שאכפת לו נושא מסוים, עד שזה מעורר אצלו רגש דחיה. הוא כבר שייך לחיים עליונים, "הנרות הללו קודש הם".