אנו נגועים מאוד בעניין הזה שאנו מקטלגים אדם לפי הפרטים הקטנים שלו משום שברור לנו שאדם הוא יחידה אחת והוא צריך להיות מושלם ואם פרט אחד לא כשורה זה משליך על הכל, למשל אם נעליו של אדם בצורה או בצבע מסוים הרי שאדם זה כולו הוא חושב ומתנהג לפי זה ואיננו מסוגלים להבין שיתכן רבדים באדם, במקום מסוים הוא בר מעלה גדול ובמקום אחר הוא לא לפי הנתונים המוסכמים על כולם.
כשאנו מדברים על עבודת ה', הכוונה שאדם צריך להשתנות, בכדי להשתנות אדם צריך לזוז מהמקום שבו הוא נמצא למקום אחר.
בספר נפש החיים כתוב דבר פלא אחרי שבשער א' מתאר בצורה קשה מאוד את ענין הכרת שהוא נכנס לתהומא רבה ועוד דברים נוראים, בסוף שער ד' אומר שכרת הוא שרק הניצוץ הקטן שקשור לעבירה שעשה האדם בו הוא נכרת ובאמת הוא שייך לעולם הבא.
מדוע המתין הנפש החיים עד לסוף הספר לומר את הענין שכרת הוא הכרתת ניצוץ קטן מן הנשמה?
ביאור הדבר מפני שמוכרח הוא האדם לצאת ממקומו הראשון שהיה בו כשחטא הרי הוא צריך לדבר עם עצמו בחריפות גדולה ולומר שהוא מופרך לגמרי והוא נכרת מכל וכל כמו שהאריך הנפש החיים בתיאור הדברים הקשים שם, למרות שהאמת היא שרק ניצוץ קטן נכרת אין זה סותר לכך שהאדם כולו מופרך, בדברים אלו העמיד לנו הנפש החיים יסוד בעבודה: מקודם צריך האדם לדעת שעבירה מפריכה אותו מכל וכל.
במכתבי ר' ישראל מבואר שלימוד המוסר הוא בשפיכת הנפש, יסוד זה שנקרא 'שפיכת הנפש' הוא שלא נשאר כלום באדם והוא כולו מוקף בחיסרון שבו הוא לוקה.
כשאנו שומעים דיבורים אלו מתעורר אצלנו פחד כיצד אפשר להתקיים בצורה זו שאדם מפריך את עצמו לגמרי ומדוע דבר זה לא ישבור אותנו לגמרי.
כשאדם רוצה לעבוד למשל על ענין הגאוה, כאשר הוא עובד נכון כמו שכתבנו הוא מבין שהמידה מקיפה כל חלק בחיים שלו ואל לו לחשוב שרק בזמן מסוים הוא לוקה בגאוה, אך יחד עם זה אם הוא למשל אדם הדורש ברבים והוא יודע שיש לרבים תועלת מהדברים שלו הרי יש לו דבר ממשי להיאחז בו שהוא וודאי דבר טוב ומשום כך למרות שהוא שופך את נפשו בידיעה שכולו חסר, אין הוא נשבר מכך משום שיש לו פרט חשוב להיאחז בו.
ר' ירוחם שמע תוכחה על דרך זה שהוא ישב במשך שבוע ימים ושמע גערות קשות מאוד מהסבא מסלבודקא זה היה תוכחה על דרך זה שאין בו מתום, מאידך הרב הוטנר שמע פעם מר' ירוחם שהוא אדם מאושר כי כל פעם שהוא רצה לומר משהו היה לו שומעים וברור שר' ירוחם לא היה צריך חיזוק לביטחון העצמי שלו אלא הוא אמר את העניין הזה שיש לו דבר שאי אפשר לקחת ממנו.
זה נקרא אדם שיכול לחיות ברבדים שונים במציאות ולא רק כיחידה אחד שכולה צריכה להיות מושלמת אלא רבדים שונים שבעוד הוא מופרך לגמרי בעניין מסוים עדיין יש לו במה להיאחז.
אנו נגועים מאוד בעניין הזה שאנו מקטלגים אדם לפי הפרטים הקטנים שלו משום שברור לנו שאדם הוא יחידה אחת והוא צריך להיות מושלם ואם פרט אחד לא כשורה זה משליך על הכל, למשל אם נעליו של אדם בצורה או בצבע מסוים הרי שאדם זה כולו הוא חושב ומתנהג לפי זה ואיננו מסוגלים להבין שיתכן רבדים באדם, במקום מסוים הוא בר מעלה גדול ובמקום אחר הוא לא לפי הנתונים המוסכמים על כולם.
אם יבא אדם ויתפאר במה שהוא בנה דבר לבד אנו מיד ננסה למצוא סיפור על אדם גדול אחר שגם בנה דבר דומה, נטיה זו מושרשת בצורך לראות מציאות אחת בלבד בלי רבדים שונים ומשום כך איננו מסוגלים לעמוד בתוכחה משום שאם משהו מופרך אצלנו לא נשאר באישיות דבר.
אחר שברור שאדם צריך לצאת ממקום שבו הוא נמצא ולנוע למקום אחר האפשרות היחידה היא שיהיה את האומץ להפריך את עצמו לגמרי ובלשונו של ר' ישראל 'שפיכת הנפש' אך בכדי שישאר משהו מהאישיות שלו צריך להתמקד בדברים אף שהם קטנים אך הם דברים קיימים שאי אפשר לסתור אותם ואחיזה זו מאפשרת שינוי