לא להתנתק מתורה

הסקרנות כמכשול

לקראת שבועות נדבר על הקשר שלנו לתורה. בדברים שלהלן נברר את מה שעלול להפריע לקשר עם התורה, ומה שמחבל ביכולת שלנו להיות בני תורה ושייכים לתורה.

המידה שעלינו לברר היא הסקרנות. העולם סביבנו מעריך את הסקרנות ורואה בה ערך ומעלה לאדם הנאור. אך האמת – שסקרנות היא מידה מגונה – סקרנות היא גם פיזור הנפש.

אנו רגילים להאשים את הטכנולוגיה כגורמת לרוע ולדברים השליליים להיכנס אלינו, אך אם נתבונן נבחין שהנקודה הבעייתית קיימת בתוכנו. אנו במצב של סקרנות אותה אפשר לספק בקלות. על כן עלינו להתבונן בדבר זה ולחשוב כיצד נתמודד אתו.

ה'מסילת ישרים' בהקדמה מלמד על מה נסוב הספר. הנקודה המרכזית היא שהעיון עליו מדבר הרמח"ל הוא בדברים הנראים פשוטים, אלה שאין צורך לעיין בהם מחמת פשטותם, הדברים המובנים מאליהם.

עליהם אומר הרמח"ל שצריך לעמול ולעיין דווקא במה שלא נראה כי צריך לעיין בו. בכך טמונה עבודת ה'.

אם נתרגם את דבריו – עבודת ה' היא בדברים שאינם מסקרנים כלל. הם לא מושכים, הם כביכול מובנים מאליהם. העבודה מתחילה ברגע שהאדם מבין את העניין, ובכל זאת מעיין בו שוב.

אם כן, סקרנות היא אויב לעבודת ה'. משום שהיא מושכת את המחשבה לדברים החדשים ומסיטה את העיון במובן מאליו.

ויש בכך עומק רב – משום שעבודת ה' שלנו בנויה על עומק החיים עצמם, והחיים אינם צריכים הסבר – הם מובנים מאליהם. האדם אינו מתמודד במחשבה אודות הפעולות הפשוטות שהוא עושה, – הוא פשוט חי.

ניקח כדוגמא אכילה פשוטה של תפוח. לכאורה אין מה להתבונן בכך, אך אם נתבונן בברכה שמברכים עליו, ראשונה ואחרונה, נבחין שיש בה עוד דברים רבים, מה שמשליך על האכילה עצמה.

זהו חלק אחד בתקלה שהסקרנות מביאה עלינו, היא מונעת מאיתנו להתבונן בדברים הפשוטים לכאורה, ולהפיק מהם תובנות חשובות. החלק השני הוא הדברים שבגינם אנו מסתקרנים. אין זה רק פיזור הנפש, אנו מסתקרנים מדברים שפלים וטמאים. ובזה נחשף הקשר הנפשי שלנו לאותם דברים.

אנשים נמשכים לראות מראות זוועה, אלימות וכדומה. אלו מראות המשבשים את הפעילות של אדם נורמטיבי, אלו מראות שמכוחם האדם אינו מסוגל  לישון בלילה. ובכל זאת הנפש מסתקרנת להציץ ולראות.

זהו דבר הנוגד לגמרי את השייכות לתורה. 

הרמב"ם מחלק בין חוקים למשפטים. חוקים, אומר הרמב"ם, אדם צריך לקיים כחוק. גם כשהוא רוצה וחושק – בכל זאת הוא נמנע כי כך ציווה הבורא. יכול האדם לומר: 'הייתי רוצה לאכול מאכל אסור זה, אך מה אעשה שהבורא גזר עלי שלא לאוכלו'. כך הוא הקיום של החוקים.

לעומת זאת, משפטים על האדם לקיים מתוך שכנוע פנימי שהדבר מאוס ולא ראוי. זוהי צורת הקיום עצמו, להשריש את האיסור כמובן מאליו, כשזהו דבר המרוחק ומאוס באופן טבעי.

כשהאדם מסתקרן מכל דבר תועבה, גם כשהוא נמנע, ולא עובר ואינו מביט מחמת ציווי התורה, הוא חוטא לאופן הקיום של הדבר כמשפט. הוא מקיים הכל כחוק. זהו היפך מהקשר לתורה.

בעולם הכללי, אנשים המתעניינים בכל דבר יכולים להיקרא נאורים ואינטליגנטים, בעוד בראי התורה זו נפש רקובה שאין לה שייכות לתורה.   

סקרנות והתעניינות

אומנם בשביל להתפתח ולהתרחב על האדם להתעניין בנושא בו הוא עוסק. אך ראוי להבחין בין סקרנות להתעניינות. ההתעניינות נעשית כלפי הנושא בו האדם עוסק ואליו הוא שייך. אך הסקרנות היא המשיכה אחר הנוצץ מחוץ לתחום העיסוק. האדם מרים את ראשו ודעתו מוסחת מכל עלה נידף.

עלינו לדאוג לכך  שהעניין שלנו יהיה בתוככי החיים. זהו ההבדל היסודי בין היהדות לדתות אחרות. בעוד הדתות כולן מתמקדות בנקודת הקושי של האדם, וביחסים שלו מול המוות, היהדות עוסקת בחיים עצמם. 

כך נראה כוהני דתות אחרות הנמצאים עם החולה הנוטה למות ומלווים אותו בשעת מיתתו – כמו כמרים וכדומה, אך לעומת זאת הכהן היהודי נמלט מהחולה הגוסס ואסור לו להימצא בכפיפה עם המוות. החיים הם לוז העיסוק.

בכך מתבארים דבריו של ה'מסילת ישרים' בהקדמה בה הוא מאבחן את עבודת ה' והעיון בה ככאלה הנעשים דווקא בדברים הפשוטים – בחיים המובנים מאליהם. זאת לעומת הייסורים והקשיים בחיים, המבקשים הסבר מטבעם. אך כאמור עבודת ה' נמצאת דווקא בחיים ובמובן מאליו.

איך ניתן להתגבר על הסקרנות ולהיפטר ממידה רעה זו?

הדבר העומד כנגד הסקרנות הוא העמל, וכדברי הגמרא 'אדם לעמל יולד'. האדם העמל מתחכך בהתנגדות של העולם-חומרי העבודה. אמן המשייף עץ,  שקוע כולו בליטוש העץ, בנאי הבונה דבר מה ומתמודד עם חומרים שונים המייצרים התנגדות טבעית למעשה שלו. מתוך כך העיסוק שלו חף מכל סקרנות ופיזור הנפש. הוא מרוכז כולו בעשייה שלו. באותם רגעים הפועל הפשוט הופך לאדם קדוש. 

כשהגמרא אומרת – 'אדם לעמל יולד, ולא עמל פה או עמל מלאכה אלא לעמל תורה', משמעות הדברים היא כי גם עמל תורה עיקרו הוא העמל, מה שממקד את האדם בתוך העשייה.

כשאנו נתקלים בבעיה, הנטייה שלנו היא לפתור אותה, בעוד מה שאנו צריכים זו ההתמודדות עם הקושי, ולא פתרון בעיות. 

בעמל תורה, על הלומד לשים לב שהעמל לא יתמקד בלהבין את הלומד עצמו ואת מה שעלה בראשו. העמל צריך להיות מול דברי התורה, מה שנותן לו 'קונטרה' והתנגדות. 

כך העמל עומד כנגד הסקרנות – כנגד פיזור הנפש.