דברי תורה צריכים להיות חידוש
האם אנחנו יודעים מה התורה רוצה מאיתנו? זו שאלה שנוגעת בתפיסה ובמנח הבסיסי שלנו כשאנו ניגשים ללימוד תורה. והיא נכונה גם לא רק אחרי שלמדנו סוגיה, זו תפיסה שנוגעת במעשה הלימוד עצמו – האם רצון ה' גלוי לפנינו ונגיש לנו או שישנה דרך שצריך לעבור כדי לברר אותו.
המחשבה הרווחת היא שברור לנו מה ה' דורש מאיתנו, מה התורה רוצה. אנחנו רק מממשים ומקיימים את אותן אמיתות ודרישות.
אמנם כציבור כך אנחנו חושבים. אבל בעבודת ה' הפרטית שלנו אנחנו צריכים לאמץ לעצמנו תפיסה שבה אנחנו לא יודעים מה התורה אומרת, מה היא רוצה מאיתנו. רצון התורה לא גלוי ונגיש בפנינו.
מנח נפשי של אי ידיעה הוא הסובייקטיביות. האדם הסובייקטיבי עומד ותוהה ולא יודע מה ה' דורש מאיתו. בלימוד שלו הוא מברר לעצמו, הוא מחפש אחר דבר ה'. זהו יסוד מוסד בעבודה שלנו.
ר' ירוחם מתאר שכשהגיע לקלם הוא חשב שכולם עומדים הפוך, רק לאחר זמן ששהה בישיבה, הבין שהוא זה שעומד הפוך. הוא הבין שמסע העבודה שלו הוא לשנות את התפיסה ואת האמיתות שלו תוך כדי לימוד והתפתחות. נשים לב שמדובר בר' ירוחם שהיה קרוב לסבא מסלבודקא והיו לו מושגים בעבודת ה'.
התיאור של ר' ירוחם הוא תיאור האופן שבו נראית עבודה של בן תורה בלימוד תורה וקיום מצוות. אנחנו צריכים לשים את עצמנו אל מול וכנגד התורה. בלימוד שלנו אנחנו צריכים לשים לב מה אנחנו חושבים, מה אנחנו מרגישים אל מול מה שהתורה אומרת, לעמוד על הפער, לכאוב אותו ולמשש אותו. כשנעמוד על הפער הזה נבין איפה אנחנו עומדים ביחס לתורה, מתוך כך נצמח ונתחנך.
צריך להבין שכשמדברים לרבים נותנים הנחיות. זו הדרך והשפה כשפונים לרבים – לכלל. אבל "בן תורה", "בן ישיבה" הוא "יחיד", ומכך נגזרת דרך עבודה אחרת. אליו לא מדברים בהנחיות, אותו מלמדים. על ידי שימת לב לפער הוא עומד על דברי תורה.
כשמדברים בשפת "חיזוק והתעוררות" משתמע שאת הכל אנחנו יודעים מראש וזקוקים רק לדחיפה ולעידוד כדי ליישם. אנחנו, לעומת זאת, רוצים להחכים ולהתחנך. לכן אנחנו מניחים את עצמנו כלא יודעים, ודרך הפער שנמצא בינינו לבין התורה – נצמח.
כמובן, אין זה אומר שכל מה שנמצא כתוב בתורה – נחפש בו את הפער בהכרח, אלא נשים לב במה הסוגייה מחכימה אותנו, מה לא ידענו ומה לא חשבנו כך אלא להיפך.
לציבור הכללי מחפשים את המכנה המשותף הרחב, אבל בן תורה – בן ישיבה – אמור לחפש את המקום האישי ולחשוב מתוך כך.
אדם צריך לקחת סוגייה ולהעמיד את עצמו מולה, לא לקחת אותה כמובן מאליו. כך הוא יתגדל, על ידי החיכוך הזה הוא יעמוד על דעתו. לא לקבל מייד אלא לעמוד על הנושא, על הסוגייה ועל הנקודה.
לדוגמה – הגמרא אומרת שאסור "לגנוב על מנת למיקט" – להחזיר. אדם שלוקח על מנת להחזיר עשוי לעשות זאת מכוונות טובות, אולי משום שרצה ללמד לקח ושיעור חשוב את החבר שלו, או כל כוונה טובה אחרת. ובכל אופן התורה תקרא למעשה הזה גניבה. בניגוד למה שהיינו חושבים.
הסבא מקלם אומר ש"המעשה חשוב יותר מהכוונה". ולכן גם מעשה שנעשה בכוונה טובה אבל נראה אכזרי הוא גרוע. זו הסיבה שלרופאים יש שם רע. זהו גם ההסבר ב"גנב על מנת למיקט" שאסור. העניין הוא לעמוד על הפער וככה להחכים.
בשביל זה צריך להיות למדן. לעמוד ולחשוף את נקודת החידוש, את נקודת הלימוד.
בלי שנעשה את העבודה הזו, אמנם קיום המצוות שלנו יהיה כראוי, אבל נהיה "אורתודוקסים", לא "בני תורה". כי בן תורה לא צריך רק לקיים את התורה אלא להתחנך ממנה, לגדול ולצמוח.
חשבון הנפש הוא החשבון בינינו לבין התורה – הפער. בלי זה לא יצאנו ידי חובה.
