ובחרת בחיים – בחירה בחיי התבוננות
עבודת ה' דורשת מאיתנו חשיבה עצמאית, זהו תנאי יסודי.
בלימוד תורה אנחנו לומדים את דברי רבותינו הראשונים והקדמונים מתוך תפיסה שהאמת נמצאת בדבריהם, ובכל זאת אנחנו מפעילים מחשבה עצמאית בתוך הלימוד. צורת מחשבה זו לא סותרת את הנכונות והמטרה שלנו – לקבל את מסקנות דבריהם. יתירה מכך, זו הדרך לקבל את דבריהם בצורה המיטבית. על ידי כך שאנחנו מפעילים את כלי החשיבה העצמאיים והביקורתיים שלנו תוך כדי מעשה הלימוד.
כך הוא בעבודת ה', העבודה המיטבית עוברת דרך הפעלת החשיבה שלנו ואפילו דרך החוש הביקורתי שלנו. אין זה אומר שבאנו להתנגד מלקבל את המסקנות ומלקבל עלינו עול מלכות שמים. ההיפך – דרך החשיבה העצמאית נקבל את המסקנה באופן מיטבי.
נסביר:
בעולם, ישנם דברים שצומחים וישנם דברים שחיים. הצומח משתנה וגדל ומטבעו הוא סופח אליו כל מה שנכנס, אין לו יכולת לסנן ולדחות חלק מהדברים, הכל נכנס אליו ומתכלל בו. החי לעומתו, יש בו תכונה המאפשרת לו להשתחרר ממה שמזיק לו, מה שנקרא חילוף חומרים.
בעבודת ה' – נקודת החיות היא מה שמאפשרת לנו לדחות את הרע מאיתנו.
ה'נפש החיים' בשער ב' פרק ז' אומר – 'שכוחות הטומאה אין להם אפשרות להיפטר מהרע, אין להם את כח החיות שמכוחו הם יכולים להיפטר מהרע'. לעומת זאת לכוחות הקדושה יש חיות, כזו שמאפשרת את דחיית הרע. כשיש רק את כח הצמיחה אין יכולת לסנן ולהבדיל בין טוב לרע.
מהי אותה נקודת החיות שיש לנו בעבודת ד'?
כך כותב ה'מסילת ישרים' – 'אדם המתבונן על מעשיו, מתגברת בו החרטה עד שמאליו הוא עוזב את מעשיו הרעים'. ההתבוננות היא כח חיות, מכוחה מתבצעת הפרדה בין הטוב לרע, ודחיית הרע.
מה שנדרש מאיתנו זו התבוננות – מה שמגביר את נקודת החיות שלנו.
זה מה שאנו עושים בחשבון הנפש, מצרפים לעבודת ה' את הכח העצמי שלנו, את המחשבה העצמאית שזו נקודת החיות. ובזה אנו מצליחים לברור ולדחות את הרע מתוכנו.
הגאון מווילנא אומר: 'שאחרי לימוד תורה צריך להתבונן ביראת ה'. כי עניין התורה לנפש הוא כמו המטר לארץ, שמצמיח סמים טובים ורעים'. המטר מצמיח הכל, אין לו הבחנה מה להצמיח. גם התורה – מצמיחה באדם הרבה דברים, מהם טובים ומהם רעים. ההתעסקות ביראת ה' אחרי לימוד תורה עושה את הבירור, מנכשת את הדברים הרעים ומשאירה את הטובים. התבוננות זהו חשבון הנפש.
חשבון הנפש הופך את התורה ממצמיחה לנותנת חיים.
בסוף פרשת ניצבים כתוב – הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
הבחירה בחיים לא מתפקדת רק כמסמנת על הבחירה הרצויה של קיום המצוות. אלא היא העניין עצמו. הבחירה בחיים היא הדבר שהופך את התורה ממצמיחה למחייה – חיים של התבוננות.
ההבדל בין מי שבוחר בחיים למי שלא, הוא לא במעשה, שניהם עושים את אותו הדבר, שניהם לומדים תורה וגם מקיימים מצוות. אבל בדיוק במקום הדומה מגיעה בחירה – האם לבחור בחיי התבוננות, (מה שמביא לנו חיים) או לא.
זו בחירה שאין בה הכרח, אי אפשר שיהיה בה הכרח! זה צריך להגיע מתוך האדם, מתוך ההכרעה שלו. אי אפשר לצוות ולחייב על התבוננות.
בנקודה הזו בדיוק שייכת בחירה – ב'מה שהוא אותו הדבר' ובכל זאת יש בו הכרעה לחיי התבוננות. וכאמור, זה צריך לבוא מתוכי.
להיות מחובר לדעה הנכונה, למעשים הנכונים, זה להיות כמו צמח שסופח הכל פנימה, אבל אין לו יכולת לברור טוב מרע ולדחות את הרע החוצה. יכולת הבירור נעשית על ידי מעבר לחיים – התבוננות.
על הפסוק המובא – "ובחרת בחיים" אומר רש"י:
"אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך. ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך".
למה רש"י מדמה את הציווי – בחירה בחיים, להנחת היד על החלק היפה? מדוע לא מספיק ציווי על ידי הצבעה על החלק היפה או על ידי התיאור של החלק היפה?
אלא זה העניין – אין הבדל חיצוני בין שתי האפשרויות, שתיהן נראות אותו הדבר, אי אפשר להסביר את ההבדל, דרושה הנחת יד פיזית כדי להורות על הדבר, צריך להרגיש אותו כדי להבין ש'זה זה'.
כדי לבחור בין מצוות לעברות לא צריך להניח את היד. זה ברור, אפשר לומר את זה בפה. אבל לבחור בחיים – בהתבוננות – לכך צריך הנחת יד.
ואומנם זה הדבר שקשה בעבודה הזו – חוסר ההכרח שיש לנו. ובכל זאת אנחנו צריכים למצוא דרכים לעבודה ולהגיע לאותה ההכרעה – בחיים.
