אמת מארץ תצמח
על הפסוק "השליך משמים ארץ" אומרים חז"ל:
א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא… אמת אומר אל יברא שכולו שקרים… מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב אמת מארץ תצמח.
כשהאמת בשמים, אין מקום לבריאת האדם. היה הקב"ה צריך להשליך את האמת לארץ, ומאמת כזו שצומחת מהארץ יש מקום לבריאת האדם ולקיומו. אמת שצומחת מהארץ היא המקום והתפיסה הסובייקטיבית של האדם. לחשוב על אמיתות אובייקטיביות זה לחשוב על אמת בשמים – אין בהן מקום וערך לבריאת האדם.
אנחנו צריכים לייקר את אותן "נקודות של אמת שמתגלות בתוך החיים", רק הן יגדלו אותנו ויהוו מקום שאפשר לצמוח ממנו.
אמיתות אלו הן אישיות לא רק משום שהן לא ראויות לפרסום לרבים מטעמי צניעות או פרטיות, אלא הן דברים שהערך שלהם מתוקף מעצם היותם שלי, הם צמחו ממני ורלוונטיים רק לחיים שלי.
לכל אדם יש בעיות שונות, אתגרים אחרים כמו גם מעלות שמיוחדות רק לו. ולכן חשוב שאותן נקודות שמתגלות בחייו, בהכרח לא יהיו נחלת הכלל. אלו דברים שראויים ונכונים מעצם היותם להיות שלו ולא נחלת רבים.
הגרעין ממנו צומחת האמת אצלי – לא נמצא על העץ ומקבל את התרגום האישי שלי, אלא טמון עמוק בבוץ החיים שלי, שם הוא נרקב ומצמיח מתוכי אמיתות. ערך הסובייקטיביות שלו הוא אינהרנטי לאותה אמת. הוא צומח אצלי ובעל ערך רק לעצמי.
זהו דבר שצריך לקבל מאיתנו שימת לב גדולה וזהירות יתר, כי הנטייה שלנו היא לאמץ אמיתות שמעצם היותן – מכוונות לכלל. אמיתות שכאלה בהכרח מחטיאות את המטרה. האמת צומחת מתוכנו ולעצמנו.
אנו מברכים "שלא עשני גוי" – ישנו הבדל גדול בין ישראל לעמים. אפשר לשים לב לדבר מעניין – במוזיאונים שמציגים תרבויות עתיקות מהעבר אין שום תיעוד של תרבות יהודית, בניגוד לתרבויות רבות ועמים שונים. מאידך, נשים לב שכל אותן תרבויות שמוצגות במוזיאון כבר לא קיימות היום. אין אף אחד שטוען שהוא צאצא של מצרים וכדו', בעוד עם ישראל חי וקיים, היום.
יהודי הוא חי ופועם מעצם היותו, הוא לא מכוון להיות מאובן, להיות מוצג במוזיאון כמאובן תרבותי. הוא כל הזמן משתנה. אין לו תיעוד מאובן ומאותה סיבה הוא חי וקיים היום. בעומק העניין אפשר לומר שאותן תרבויות עתיקות כיוונו מראש להיות מאובנים, כי האמת שלהן הייתה אובייקטיבית ומוגדרת מראש.
יהודי לא מגדיר לעצמו מראש מה להיות, להגיע למטרה מדידה ומוגדרת. הוא משתנה ללא הרף כי האמת צומחת מתוכו, הוא לא רוצה להיות משהו חיצוני, משהו אובייקטיבי. סובייקטיביות היא אמת שמשתנה כל הזמן אל מול החיים המפכים בתוך האדם. היא לא מטרה חיצונית – אובייקטיבית.
"שלא עשני גוי" – זהו יסוד חשוב ומרכזי בתוך עבודת ה' של יהודי, אמת שצומחת מתוך החיים, מתוך הארץ, אין לה הגדרה מראש, היא לא יעד מדיד להגיע אליו.
השמים והארץ נמצאים בכל אחד ואחד מאיתנו, ולכן אנו צריכים להיזהר מה"אמת בשמים" שבתוכנו. ארץ היא מקום של קושי, קושי אישי, מקום פרטיקולרי. אמת שצומחת משם יכולה לברוא ולגדל.
כששלמה המלך בנה את בית המקדש – גם הוא ידע שלבית המקדש לא יהיה ערך ולא תהיה לו התקיימות אם לא תהיה בו עבודה. חיים ללא עבודה לא יכולים להתקיים.
הכלי והדרך שבה נוכל לחשוף את אותן אמיתות שמצמיחות אותנו, הם על ידי כתיבה ועל ידי שימת לב לחיים שלנו, לקשיים שלנו בתוך עבודת ה' ולאופן בו אנחנו מצליחים לצמוח משם.
מקומות קשים הם הזדמנות לצמוח, אנחנו צריכים לאמץ אותם, לשים לב אליהם ולעבוד איתם.
את ההתבוננות העצמית אנחנו צריכים לעשות בחכמה, לאזן בין התחושה של 'להיות בספק ביחס לעצמי' לבין תחושה של ביקורת קשה ומוחלטת. אלו איזון ודרך שצריכים להיעשות בחכמה.
