נקודות של אמת המתגלות בתוך החיים
בעבודת ה' שלנו שהיא לימוד תורה, קיום מצוות ותפילה, אנחנו צריכים לזהות מהם כוחות הנפש שיש בנו, אותם אנו מביאים לתוך מרחב העבודה, דרכם ואיתם אנו צומחים ועובדים. כוחות אלו מקשרים אותנו לעבודת ה'.
ה'חובת הלבבות' בשער הביטחון, כותב שכל אדם צריך לעמוד על נטיית ליבו ולמצוא אותה, ואיתה לעבוד ולהשתדל למען פרנסתו. כמו בפרנסה ובענייני העולם – כך בעבודתנו הרוחנית עלינו למצוא את נטיית ליבנו המיוחדת רק לנו, ואיתה לעבוד ולצמוח.
איך נדע ואיך נגלה מהם אותם כוחות נפש ייחודיים שיש בנו, איתם אנו צריכים לעבוד?
הנטייה הרגילה שלנו היא לחפש ולתור אחר ההצלחות, איך אני מגיע לאותה הצלחה מיוחלת. כך קורה שאפילו תוך כדי עבודה ועמל, תוך כדי לימוד תורה, תוך כדי תפילה, אנו מנסים לבחון אם אכן הגענו והאם אנו בכיוון להגיע לאותה הצלחה.
הדרך הזו מכשילה אותנו, כי גם אם ההצלחה היא המיוחלת, לא נוכל להחכים תוך כדי עבודה אם רק נבדוק: הצלחנו או לא?
גם כשנתבונן במבחן התוצאה ונבחן האם השגנו את מה שרצינו, לא נדע מה גרם לאותה הצלחה ולא נוכל ללמוד על עצמנו ועל הדרך כמעט שום דבר. הרי סיבות רבות יכולות להוביל אותנו או להכשיל אותנו בדרך ליעד, ויהיה לנו קשה מאד לגזור מסקנות אם נתבונן רק על התוצאה.
איך נכון לעבוד? העצה היא להפוך את החשיבה, לא להתבונן על ההישג וההצלחה, אלא להיפך: על הקושי, על השלבים שבהם הכל נתקע, על המקומות שקשה לי להמשיך בהם.
בפעולת ההתאמצות להמשיך הלאה אני צריך להתבונן על עצמי, בדיוק שם, בצעד שאני עושה בקושי. לשאול את עצמי מה היה לי קשה, מה עזר לי, איך התגברתי ואיך המשכתי בכל אופן. התבוננות כזו תחכים אותי, תיתן לי להבין מהם הכוחות שנדרשים לי, מהם הכוחות איתם אני יכול לצמוח ולעבוד. לא בהצלחה אלא דווקא בקושי.
חשוב להדגיש, אין עניין שעבודת ה' תהיה בנחת וברווח. זו עבודה, וככזו היא מתגלה דווקא במקום שצריך עבודה.
אומנם בעבודת ה' אנחנו נמצאים בתוך הכרח, אבל זה לא אומר שיהיה שם לחץ, מה שמונע מאותה התבוננות עצמית.
נניח שאני עסוק בעניין חשוב והילד שלי יבוא, אצטרך להתפנות ולהיות איתו. האם השהייה איתו תהיה תחת לחץ? האם ההכרח להיות איתו ישתק אצלי את ההימצאות בתוך הסיטואציה? אומנם אני מוכרח, אבל נמצא ומתפקד באופן מיטבי, ושוהה בתוך המרחב הזה. כך גם בעבודת ה' – אני מוכרח, אבל אני נמצא שם, כולי, בנחת ובהתקיימות מוחלטת.
"נקודות של אמת המתגלות בתוך החיים", כך קרא המשגיח לאותן תובנות המגיעות בעקבות קושי תוך כדי עבודת ה'.
אלו נקודות שאנחנו צריכים לקחת ברצינות, אנחנו צריכים לתעד אותן. אלו דברים מהותיים נפשיים. איתם אנחנו יכולים לצמוח, לגדל את עצמנו בתוך עבודת ה': בתפילה, בלימוד תורה ובקיום מצוות.
אין זה תיעוד של מחשבות גבוהות, רעיונות מיוחדים – מחשבות "משמעותיות". אם נתעד דווקא אותם, בפרספקטיבה של זמן לא נמצא בהם את עצמנו. אלו דברים שלא נחצבו מהנפש שלנו גם אם הם משמעותיים, ולכן לא נוכל לעבוד איתם.
דווקא המחשבות והתובנות שבאות בעקבות הקושי, שמתעדות את אותה ההתמודדות, בהן נמצא את עצמנו לאחר זמן ואיתן נוכל לעבוד ולפתח את עבודת ה' שלנו.
זה אכן קשה לכתוב ולתעד דברים כאלו, אבל זו התאמצות שווה. כתיבה והעלאה על הכתב של אותן מחשבות והתבוננות עצמית נותנת להן ממשות, אחרת אלו מחשבות פורחות באוויר ומתפוגגות.
כתיבה היא מימד אנושי שאנחנו צריכים לאמץ ולסגל לעצמנו. זוהי התשתית לחשבון הנפש: להתרגל לכתוב, לכתוב על עצמנו, על החיים, על התחושות שלנו בתוכם. אנחנו צריכים לתעד את אותם צעדים בתוך מרחב של קושי.
זה משהו שיכול ללוות אותנו במשך שנים, זו יכולה להיות עבודה של שנים רבות, אבל השינוי מורגש מיד. הכתיבה היא הצעד הראשוני והמיידי לתחילת עבודה וחשבון הנפש.
הכרה עצמית היא לא ניתוח של עצמי ואישיותי מבחוץ. הכרה עצמית היא שימת לב למה שקורה לי תוך כדי תנועה. זו הצורה שאני מכיר את עצמי ואת הפרודוקטיביות שלי בתוך עולם של תורה, מצוות ותפילה.
אנחנו צריכים להיות אנשים שיש להם קשיים – שיש להם חיים.
