חשבון הנפש זו עבודה שבונה לנו את עולמנו הפנימי, עיקרה בלימוד תורה ודרך לימוד תורה. אדם לא באמת לומד אם הוא לא משתמש בכוחות הנפש שלו, כמו שאומר ר' ישראל בכמה מקומות שתורה צריך ללמוד עם הטבע, ולא בהיפך הטבע.
מפורסם ההיגד של ה'אגלי טל' שמלימוד אפשר להנות, ושההנאה לא פוגמת ב'תורה לשמה'. על איזו הנאה הנידון אם אפשר להנות ממנה או לא? אנחנו יכולים לתרגם את דבריו כך – כשנלמד ונחדש משהו מבריק שאיש לא חשב עליו ולא נאמר מעולם, כשנאמר אותו לאחרים והם יתפעלו באופן מיוחד, ההנאה העצומה הזו שאנו נתמלא בה, זו ההנאה המדוברת, וממנה אפשר להנות.
אבל בהתבוננות נראה שאין זו ההנאה שנידונת.
ההנאה היא במחשבה עצמה. המחשבה היא היא עניין לכשעצמו, ולא הדרך לחידוש ולהברקה.
ישנה הנאה בחשיבה, הנאה שנוצרת כשאדם משתמש בכוחות הנפש שלו, בכוחות הטבע, רק כך יש הנאה במחשבה.
נוכל לשים לב לכך בדוגמא מהיום-יום שכולנו מכירים – כשנהיה טרודים בדבר מה ונפגוש מישהו, בשעת השיחה נהיה מרוכזים בה לגמרי, דעתנו לא תוסח במהלך השיחה. לעומת זאת, בלימוד תורה לעיתים קרובות נאבד ריכוז במהירות וננדוד במחשבות לטרדות שלנו.
למה בלימוד תורה נהיה מוסחים יותר מבשיחת רעים? התשובה טמונה בעניין הנפשי שאנחנו מביאים לתוך השיחה. בשיחת רעים אנחנו מביאים את עצמנו, את ההתעניינות, את הסקרנות, את כל מה שמעניין אותנו – לתוך השיח. לכן, גם כשאנו מלאים טרדות לא ננדוד אליהן.
לעומת זאת, בלימוד תורה אנחנו יכולים ללמוד מתוך חובה בלי להביא את עצמנו, בלי להגיע ולהיכנס עם השאלות שקרובות לליבנו, בלי הסקרנות הטבעית ובלי מחשבה על 'איך אני מתקיים בתוך כל זה'. גישה זו תוציא אותנו מהר מאד מהלימוד. הלימוד גם הוא צריך להיות שיח, שיח שמתקיים ביננו לבין התורה.
בשביל זה אנחנו צריכים לבוא ולשים לב מה קורה לנו בתוכנו תוך כדי הלימוד והשיח עם התורה. זה מה שמקשר אותנו לתורה. בלי זה הלימוד שלנו יפגע פגיעה אנושה.
תורה שמניסה את היצר הרע, זו שמכריעה מכף זכות לכף חובה, אינה באה על ידי לימוד – רכישת ידע, לימוד שכזה לא ישפיע עלינו ולא יניס את היצר. רק לימוד שכולו הנאה, על ידי כך שאנחנו מביאים את הכוחות שלנו ואת ההתעניינות הטבעית שלנו, הוא זה שיקשר אותנו לתורה, והוא יכריע אותנו מכף זכות לכף חובה. זהו לימוד רציני, כזה שהכוחות הנפשיים קשורים ומשוקעים בו בתורה.
לימוד שאין בו חיבור נפשי יוצר שבר קריטי בלימוד שלנו, ואנחנו צריכים להתייחס אליו ברצינות גדולה. יתכן שזו התביעה הגדולה שיש לבורא עולם מאיתנו, מציבור הלומדים.
אמנם קשה לומר מהי התביעה שיש לבורא מאיתנו. אבל אנחנו יכולים לחשוב על זה בצורה הפוכה –
הרי זה ברור שייתכן ולבורא ישנן טענות כלפינו, טענות אותן הוא ידבר אלינו באופן מסוים. לא בנבואה כמו שהייתה לישעיהו וירמיהו הנביאים, אלא בצורה אחרת – על ידי דברים שקורים בעולם, שקורים לנו. הרי לא נרצה להיות כאותם שלא שמעו לנביאים.
אם כן, כשאנו רואים שישנן בעיות שקיימות דווקא אצל ציבור הלומדים, כמו עניות וקושי בפרנסה. אסור לנו להיות אטומי לב ולא לנסות להקשיב. אולי ישנה טענה לבורא עולם?! נושא זה של לימוד תורה ואופן ההתקשרות אליו, צריך להיות בראש מעייננו.
דבר נוסף אנחנו צריכים לברר לעצמנו – הרי אנחנו "מצווים ועושים". זהו יסוד התורה והמצוות. אם כן, מהו היחס בין החובה שלנו כמצווים לבין ההתלהבות והחיבור הפנימי בקיום המצוות ובלימוד התורה? מתי נשתמש בהנאה הפנימית ומתי בציווי?
נטעה אם נחשוב שכל זמן שישנה התלהבות והנאה מלימוד התורה ומעשיית המצוות, לא נזדקק להכרח ולציווי, ורק כשלא נמצא בעצמנו את אותה התלהבות, העשייה תהיה מתוך הכרח.
הציווי, ההנאה והחיבור לנפש 'הולכים יחד' לאורך כל הדרך, זו המטרה וזה לב העניין בקשר שבין הציווי להנאה מלימוד התורה.
אדם בא עם כל כוחות נפשו והתכונות הטבעיות שלו לתוך התורה, לתוך מרחב הציווי. הציווי משמש שטח מוגדר אליו נכנסים עם כל כוחות הנפש, וכך התורה תחנך ותעצב את הכוחות הנפשיים שנבוא איתם.
אם נוציא לפועל כוחות נפשיים בלי מסגרת, בלי מקום של חובה, כוחות אלו יגיעו למקומות גרועים. הם יכולים להגיע לסיאוב ולמקומות לא נכונים.
הסבא מסלבודקא אומר שכוח השליטה הוא כוח עצום בנפש, הוא כוח שמצוי אצל גדולי עולם, איתו הם מדריכים אנשים אחרים. אבל כשהוא לא תחת ציווי הוא הופך לתאוות שליטה ללא צורך ועניין. כך אנו יכולים לראות אנשים שרצים ונלחמים על שררה אפילו שהם לא מביאים לתוכה שום ערך ועניין. שליטה לשם שליטה.
כוח נפשי שלא מתקיים בתוך מרחב הכרח, עובר את הגבול והולך לאיבוד.
האדם ה'מצווה ועושה' הוא זה שמביא את הכוחות הנפשיים והרגשיים שלו לתוך מרחב של ציווי – הכרח, כך הוא מתחנך וגדל.
