גישה בלימוד – התורה גבוהה ממני

הלומד וחוזר מעיד כי התורה מן השמים

האומר 'אין תורה מן השמים' הוא מאותם אלו שהמשנה אומרת עליהם – אין להם חלק לעולם הבא.

הגמרא מביאה – 'כי דבר ה' בזה ומצוותו הפר הכרת תיכרת – זה האומר אין תורה מן השמים'. וכן, 'האומר כן נקרא אפיקורס'.

בהמשך מביאה הגמרא את דברי רבי יהושע בן קרחה שאומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר.

השורש של זריעה ללא קצירה הוא האומר אין תורה מן השמים. 

עלינו להתבונן מדוע הדבר כך, מדוע חזרה על הלימוד שייכת לאמונה בתורה מן השמים.

נתבונן, לשם מה אנו חוזרים על לימודנו? אם המטרה היא שלא נשכח, מה ההבדל בין הלימוד הראשון לשני? כל עוד אנו שוכחים ברור שאנו צריכים ללמוד. עדיין אין לחזרה קטגוריה מובחנת.

החזרה שייכת ל'תורה מן השמים', משום שבחזרה אנו מגלים מעמקים חדשים שלא ידענו בלימוד הראשון. אם כן המחויבות לחזור נעוצה בעובדה שהתורה באה ממקום גבוה, היא מן השמים. משום כך תמיד היא תישאר גבוהה מאתנו על אף כל הבנה שנבין בה, ובלימוד חוזר לעולם נמצא בה עומק נוסף.

הלומד ואינו חוזר הוא בכלל 'את דבר ה' בזה', משום שהוא לא מתייחס לתורה ככזו הבאה ממקום גבוה ותישאר תמיד גבוהה יותר.

החזרה היא מקום העיון

הרמב"ן מתייחס ללימוד ככזה שאמור להיעשות שוב ושוב דווקא על ידי מי שכבר למד ויודע את הכתוב.

הרמב"ן מתייחס לדין שמובא במשנה – "מצא ספרים, קורא בהן אחד לשלושים יום… אבל לא ילמוד בהן בתחילה". על דברי המשנה שלא ילמד בהם בתחילה אומר רש"י – "בתחילה –  מה שלא למד מפני שצריך להשהותו לפניו". כלומר: מי שזו הקריאה הראשונה שלו בספר, לימודו יהיה מתוך עיון ובלאי של הספר שמצא, לעומת מי שקרא כבר ומכיר את הכתוב.

על כך אומר הרמב"ן –  "אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד, אם השאילו מסכתא אינו כן, שכל אדם שווין בו, והשונה פרקו מאה פעמים ומי שלא שנה אותו מעולם כולם נוגעין בהם ומשמשין בהם, שאין לך אדם רגיל שלא יהא צריך עיון ומחשבה יתירא".

ככל שהדברים נוגעים לתלמוד, הרמב"ן רואה את כולם שווים. כי גם מי שלמד ושנה פרקו מאה פעמים עדיין צריך ללמוד ולעיין שוב ושוב, מה שבהכרח יבלה את הספר בדומה למי שלומד אותו בפעם הראשונה.

עלינו לשים לב אם אנו לא נוהגים בדיוק להיפך – את הלימוד הראשון אנו לומדים בדקדקנות ועיון רב, בעוד החזרה נעשית במרוצה ובחוסר עיון.

הדבר צריך להיות כך: ככל שנחזור על לימודנו העיון בו אמור להתגבר ולהתארך. כי תורה מן השמים – תמיד יש בה יותר ויותר.

על רעק"א מסופר שהיה בודק חברותות על ידי שנתן להם לקרוא גמרא ואחר כך לחזור עליה, והיה מתבונן: אם הלימוד השני היה ארוך ואיטי מהראשון היה הלומד לשביעות רצונו, בכך הוא הבין את ההתייחסות שלו ללימוד ולעיון בו.

ידוע מה שאמר ה'תומים' על מפרשי הרמב"ם – שכל מה שפירשו ודקדקו בו אין זה בהכרח שהרמב"ם התכוון לכך, אלא מילותיו של הרמב"ם הרי הן כתורה מן השמים, ועל כן יש בהן עומק ויכולת להתפרש עד אין קץ אף שאין זו כוונת הרמב"ם באופן מכוון וקונקרטי.

זו המשמעות של תורה מן השמים – יש בה עומק שחורג מהכוונה שלה. המילים אינן תוצאה של כוונה ורעיון. המילים חצובות ממקום גבוה, והפירוש שאנו נותנים לה הוא תמיד חלקי ויכול להמשיך ולהתפרש באין סוף אפשרויות ובעומקים רבים. כך ייתכן פירוש אחר בכל לימוד ולימוד שלנו.

זו חכמת התורה שאין כמוה בשום חכמה אחרת – תורה מן השמים.

התייחסות למילות התורה ככאלה שהן רק מה שאני מבין בהן, זהו בכלל 'את דבר ה' בזה'. התורה תישאר תמיד גבוהה ממני, משום כך ההבנה שלנו בתורה היא רק "אפשרות" בתוכה, ולא לוכדת את כולה. 

כך גם מתפרשים דברי חז"ל "הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר". היבול הנקצר יהיה תמיד רב ממה שנזרע. כך גם בדברי תורה: ההעמקה והחזרה יניבו תמיד יותר מהזריעה–הלימוד הראשון של מילות התורה. 

ריבוי האפשרויות שיש בפירוש התורה וחוסר ההוכחה החד-משמעי, הם חלק ממעלת התורה.

וכך אומר הרמב"ן – ואתה המסתכל בספרי, אל תאמר בלבבך כי כל תשובותיי על הרב ר' זרחיה, כולם בעיני תשובות ניצחות ומכריחות אותך להודות בהם. ותתפאר בהיותך מספק אחת מהם. אין הדבר כן, כי יודע כל לומד תלמודינו כי אין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברור קושיות חלוטות. שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבונות תשבורת.

הרמב"ן אומר – אני לא חולק על בעל המאור ומפרש באופן שונה, מחמת ראיות ברורות וקושיות שאין עליהן תשובה. 

הרמב"ן מודע לכך שגם דברי בעל המאור יכולים להתפרש בסוגיה, ובכל זאת הוא אומר אחרת וחולק עליו.

חוסר החד משמעיות אינו חולשה או חיסרון בתורה, אלא מעלתה. תורה מן השמים גבוהה יותר מהבנת האדם, משום כך היא 'תסבול' תמיד פירושים רבים.

תפיסה זו מחייבת את האדם לעיין שוב ושוב בסוגיה, משום שכל עיון יעלה בו מחשבה חדשה והבנה עמוקה יותר.

שאלות פשוטות

בניגוד למחשבה שככל שהלומד יעמיק בלימודו כך קושיותיו יהיו יותר מתוחכמות, נבחין שהמגמה דווקא הפוכה. ככל שהלומד יעמיק שאלותיו יהיו פשוטות יותר. דווקא השאלות העולות בלימוד הראשוני יהיו יותר מתוחכמות, כשבמשך הזמן והעיון ישנה יכולת לשאול ולראות את הדברים באור פשוט יותר.

מדוע? זהו משום שהעיון שוב ושוב מוסיף הבנה ובהירות ללומד, לא כפשטים חדשים ושונים, אלא אף העמקה באופן בו הדברים מתיישבים על דעתו, וכך היחס אליהם פשוט יותר.

הרמב"ם בשמונה פרקים אומר כי הראיה לתורה מן השמים היא ש'בכל דרכיך דעהו'. לדבריו, העובדה שבמילים כה ספורות נכללת כל עבודת האדם, אות היא שתורה מן השמים.

זוהי יכולת של הרמב"ם לראות את כל עושר ועומק עבודת האדם במילים ספורות אלו. מה שמספר על העומקים ורבדים המסתתרים בכל מילה ממילות התורה.