לימוד תורה בונה את הנפש

לימוד תורה מתייחד בשני דברים: 

א. בכמות החומר הלימודי, דורות על גבי דורות כתבו והוסיפו זה על גבי זה כשהלומד דן בדברי כולם. 

ב. בפעולת העיון והלימוד.

אנו עלולים לשים את כובד המשקל על החומר הכתוב, לראות אותו כאינפורמציה, באופן שהלומד מפנים אותו אליו, והעיון מתבצע במקום בו הוא נתקל בבעיות וקושיות, כשאז עמל הלומד לפתור אותם.

מחשבה זו משווה את לימוד התורה לשאר לימודי חכמה. כשבאחרונה אכן כך הם פני הדברים. תנועת הנפש של הלומד ואופן העיון מתבצעים כפתרון לבעיות שצצו ועלו בקריאת החומר.

אך לימוד תורה הוא אחר, הוא אינו אינפורמציה אלא מסר – שכלי. 

תחילת הלימוד יוצר בלומד מחשבה לגבי ההמשך או לגבי מקרה אחר, הוא כבר משלים במוחו מה אמור להיכתב, אך כשהוא מגיע למקום בו הדברים לא מתיישבים עם מחשבותיו, נוצרת הפתעה המאתגרת את השכל. זו אינה סתירה בתוך החומר הלימודי, זוהי סתירה למה שהוא חשב ודימה בדעתו. 

'הייתי אומר כך אבל כתוב אחרת' – זה משפט מייצג של לימוד תורה בעיון. 

בעקבות כך שכתוב אחרת, הלומד מיישר את מחשבותיו. הוא עומד על הפער, כשההשוואה מייצרת אצלו משהו אחר ומיישרת לו את שכלו.

זהו עצם ולוז הלימוד. שכל התורה אינו ממוקם  בראש, הוא קיים בתוך הספר, באינטראקציה שיש בין הלומד למילות הספר.

אנו לומדים ומתעמקים בדברי הקדמונים לא רק משום שהם בעלי הסמכות ולכן אנו נדרשים לדעת את דעתם. הלימוד בדבריהם גורם לנו לאתגר את שכלנו, מה שמיישר אותו ומחכים אותנו. 

זו הייחודית שישנה רק בתורה. היא אינה כתובה מראש – היא נוצרת מתוך הלימוד.

זאת לעומת חכמות אחרות, כשהן 'מדעים', הציפייה של הלומדים נותנת להם רק רקע לגשת לדברים, אך הם לא מנהלים איתה אינטראקציה של ציפייה ושינוי, אין בהם התמודדות עם הטקסט. ובמוזיקה, אומנם האומן מכניס לתוכה את כל נפשו אבל אין מה שיישר אותו כנגד.

עיון ובקיאות

קיימת בנושא זה  נקודה חשובה שעלינו  להתבונן בה ביחס לצורת הלימוד שלנו. 

אנו מחליפים בין עיון לבקיאות, כשאנו מפרשים עיון כהתבוססות במקום אחד עד כדי 'טביעה', ובקיאות היא לימוד ש'עובר' על מקומות וחומרים רבים. אך לאור האמור, העיון הוא דווקא החיכוך עם מקורות רבים ומגוונים, כשאנו ניפגש במקור אחר הוא יפתיע אותנו ולא יתאם בדיוק למה שציפינו שיהיה. כך הלימוד יעצב אותנו.

עושר המקורות והידיעות הרבות אינן נצרכות במטרה להגיע לחקר האמת. הן נצרכות בשביל מעשה הלימוד עצמו. כך הלימוד מצמיח ומתפתח על ידי התחככות מתמדת ואיתגור דעתנו ממקורות שונים. 

זו גם כוונת ה"דרך ה'" – שההשכלה בונה את האדם.

יהודי לומד תורה לעומת גוי הלומד חכמה

הבנה זו תבאר כראוי את מה שהוקשה לר' ירוחם –

בהיותו מתארח בבית אחד מתלמידיו, הבחין דרך חלון הבית בפתח אוניברסיטה בו נכנסים ויצאים תלמידים. וכך הרהר בדעתו – מדוע גוי, גם בהיותו שטוף תאוות העולם וחיי חיי טומאה, מסוגל ללמוד ולהשכיל בלימודיו, ואילו היהודי, אם ישקע בתאוותיו לא ייתכן אצלו לימוד תורה, הוא לא יהיה מסוגל ללמוד?

כך גם ידועים חכמי הגויים, מאריסטו כפי שמפורסם עליו ועד ימינו אנו, בהם ישנם מדענים גאונים המנהלים אורח חיים מושחת בצורה נוראית, אך מאידך אין בכך כדי לפגוע ביכולת הלימוד והחכמה שלהם. 

אלו לומדים ואלו לומדים? 

ההבחנה האמורה בלימוד התורה תסביר נקודה זו.

אדם המונח בתוך תאוות החיים יכול אומנם להתעסק עם חומר אינפורמטיבי ואפילו לפתור בעיות שעולות מתוך החומר, אך אין בו יכולת ופניות להעמיד את המסר שעולה מהלימוד מול המחשבה שלו והעמדה שהוא החזיק בה. הוא אינו שם. 

זו סיטואציה מוכרת – כאשר אדם טרוד ומנסה ללמוד בכל אופן, הוא יהיה מסוגל לקלוט חומר אך לא להבין ולייצר משהו מתוכו פנימה.

גם 'דיבור בלימוד' עלול ליפול למקומות של פתירת בעיות ולא התעסקות עם המסרים העולים מהסוגייה. 

זהו הבדל שאסור לנו כלומדים לוותר עליו. אסור שהלימוד יהיה כמחשבה פילוסופית שאינה נשענת על שום דבר מבחוץ, היא חייבת להיות רחבה ככל שניתן ולהישען ולהתחכך כל העת עם מקורות שונים. זהו מעשה הלימוד עצמו.