אמונה באדם

שובבי"ם – אמונה באדם

יאוש יכול לכסות גם את נקודת האמונה קיימת באדם

בפרשת שמות מובא הדיון בין משה לה' אם כלל ישראל יאמינו וישמעו לדבריו או לא, ויסוד השאלה היא האם נשאר אצל ישראל עיקר של אמונה. ה' אמר למשה ושמעו בקולך, ומשה אומר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי.  וה' אומר למשה שבני ישראל ישמעו בקולו, שאמר הקב"ה שנשאר אצל בני ישראל אמונה. וכשה' אומר שנשאר בהם אמונה אין הפירוש שיש להם איזה חלק של אמונה, אלא מוכרח שבאותה נקודה של אמונה אין שום חיסרון, אלא בנקודה הזאת יש להם אמונה שלימה.

אך למעשה כאשר משה בא לדבר עם בני ישראל (בפרשת וארא), כתוב בפסוק שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ולכאורה נראה שמשה צדק, ובנ"י לא שמעו אליו, וה' הרי אמר ושמעו בקולך.

וכתב הרמב"ן שמקוצר רוח היינו כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי כן. והפירוש בזה שודאי שהית בהם אמונה בלא פגם, ורק שכנגד זה היה בהם גם יאוש, אדם שלאע ירצה לחיות רגע בצערו, ומבואר בזה חידוש שאמונה לא מועילה במקום שכבר יש יאוש, ולא עזר לבני ישראל לשמוע מפי משה את ד' לשונות של גאולה, כיון שכבר היו במצב של יאוש.

עבודה של אמונה באדם יכולה לסייע שלא יכנס ליאוש

נתבאר שעבודת ימי השובבים היא לדאוג שהשכל, הרוחניות של האדם, יהיה חזק יותר מהגוף, מהתאוות ומהמשיכות האחרות, כדי שהאדם יוכל לצאת מה'מצרים' שלו.

ונראה שכאשר יש לאדם דברים שתופסים אותו, והוא לא מצליח להשתחרר מהם, זהו המקום של עבודה על אמונה, אמונה מסוג אחר, שהאדם צריך להאמין בעצמו, ואמונה כזו, אמונה באדם, מסייעת לאדם שלא יכנס ליאוש.

אדם רגיל לחשוב שהעיקר הנושא והתכלית הוא היעד שהוא קבע לעצמו, או היעד שהוא חושב שה' קבע עבורו, וכאשר הוא לא מצליל להגיע למטרה, הוא מנסה רק להסיר את המחסום שבפניו, שמונע ממנו להגיע לאותה המטרה המיועדת, אך הוא לא מנסה לחשוב שאולי הוא צריך לחשוב אחרת. צריך להבין, ולהאמין, שהעיקר זה הוא בעצמו, ה' ברא אותו כך, עם כל המידות והכוחות שבו, כי כך הוא רוצה אותו, כך הוא רוצה שהוא יעבוד אותו. וענין זה לא שייך לעניינים כמו לגדלות האדם וכדומה, אלא מדובר כאן על האדם עצמו, זהו האדם וזו תכליתו, 

והאמונה באדם מקבילה לאמונה שהיתה בכלל ישראל ביציאת מצרים, ואדם צריך לדעת שכך הוא האמת גם בלי גילוי נורא של יציאת מצרים, בלי נביא שאומר מה לעשות, אלא מעצם בריאת האדם בצורה כזו, עם מידות ותכונות כאלו, צריך להאמין שכך ה' רוצה שנעבוד אותו, ואין בו שום כח שנברא לבטלה.

וכאשר אין לאדם אמונה בעצמו, אמונה באדם, הוא יכול ליפול לתוך יאוש, ואין זה בהכרח שיפול ליאוש על כולו, על עצם קיומו ומצבו, ורק שיכול ליפול ביאוש על התפקיד המסוים שהוא חשב שזו תכליתו. 

דוגמה לדרך של עבודה מעשית  להתבוננות ע"י אמונה באדם

וכמשל, אדם שצריך לעבוד על מידת הגאווה שבו,והאדם חושב שזה יצר שה' נתן בו, וההתמודדות מולו הוא לנסות ולסלק אותו, אך כבר למדנו שהעבודה הראשונה היא התבוננות, להבין איזה כוחות נמצאים בפנים, כוחות שאפשר לגדול מהם.

ועל האדם לבחון שמא יש בו מידת הגאווה כי יש בו צורך להרגיש גבוה יותר מאחרים, ובכך הוא מרגיש שווה בחברה, ויתכן שיש עוד דרכים להיות שווה בחברה גם בלי להרגיש גבוה מאחרים, כמו למשל להיטיב לאחרים, להקשיב להם או ללמוד מהם, ואדם שיתבונן כך הרי אולי הגאווה הזו תהיה עבורו פתח להתנהגות אחרת לגמרי של בין אדם לחבירו.

ולעיתים זה יכול להיות מכוון כלפי מלכות שמים, אדם לא רוצה שיגידו לו מה לעשות, והוא נוגד את עצם קיומו כאדם שומר תו"מ שכל מהותו הוא שיגידו לו למה לעשות, ויתכן שאדם מרגיש שאם אומרים לו מה לעשות הוא מרגיש נמוך. וגם בזה אדם צריך להתבונן בעצמו, ולעיתים אפשר למצוא חשק והתועלת דוקא בכך שהוא מבצע פקודות של אחרים, ולעיתים כדי להרגיש שהוא לא עושה רק מה שהוא מוכרח אפשר להוסיף לכל מעשה עוד נופך שלא מחויבים בו, איזה מידת חסידות, כדי להראות שלא עושה רק כי הוא מוכרח אלא גם כי הוא מבין שכך היא ההנהגה הנכונה, כך עובדים על גאווה.

זהו יסוד האמונה באדם, להאמין שבתוך עצמו יכול למצוא עוד כוחות ודרכים אחרים

וזהו עומק מה שהאדם צריך להאמין בעצמו, להאמין שדוקא בתוך אותה נקודה של קושי, בתוך אותו מקום רקוב, אפשר לגלות כוחות נוספים שה' נתן בו, עוד דברים ועוד נושאים שהאדם לא היה מודע להם בתחילה. וזוהי האמונה באדם, להבין שהאדם אינו מכונה שיש לה תכלית להפיק דברים, אלא האדם הוא התכלית עצמה, ולכן כשיש קושי להתקדם בדרך מסוימת, בהכרח שיש בו עוד כוחות, עוד אפשרויות לגלות מי הוא.

וכך הוא הדבר בכל נושא ונושא, בין אם בכיבוד אב ואם, נושא בעול עם חבירו, או כל נושא אחר שהאדם מתמודד איתו בעבודת ה'. הכל יכול להוביל את האדם להתמודדות שתגלה אותו יותר. והאדם צריך להאמין שה' ברא אותו עם כל המשאבים האלו כדי שיוציא אותם, וישתמש בהם. וזו היא עבודת  השובבים שלנו, שהאדם יחשוב על עצמו, על היצרים והקשיים שלו, מכל מיני צדדים, וכאשר הוא נפגש במשהו שקשה לו לגבור עליו בודאי שיש עוד צדדים בתוך האישיות שלו שיכולים לצאת, ואין מה להתייאש, ומי שנכנס ליאוש באמת מאד קשה לצאת ממנו, וכמו שרואים בפרשה שהיה להם אמונה אך היאוש היה יותר חזק. והדרך שלא להתייאש היא ע"י אמונה באדם, להאמין בו, להאמין שהנושא הוא הוא בעצמו, עם כל המשאבים שלו, והצדדים הנוספים הללו זה מה שה' רוצה.

ור' ישראל הי' אומר לגבי הלימוד שהעיקר הוא המחשבה ולא המסקנה, ונראה שגם בעבודה האישית הוא כך, צריך להתעסק בלחשוב, לא רק לפתור את הבעיה אלא ללמוד את כל הצדדים שקיימים בפנים, ובהמשך באמת אחד מהם יהיה הדרך שבו האדם יוכל להצליח, אך הנושא כרגע הוא המחשבה וההתבוננות עצמם. להאמין באדם ולחשוב בצורה חופשית על כל העובדות והצדדים. ואז האדם לא נכנס לתוך יאוש, כי הוא מבין שהראש יותר חזק מהקשיים שלו, שבאמת הרוחניות שלו יותר חזקה מה'מצרים' שלו.