פרק חלק צ עב מן הנביאים דכתיב יחיו מתיך עד צא עא שברוחו של הקבה

אמר להם מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים, ולא קיבלו ממנו. מן התורה – דכתיב ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם, אמרו לו: ודילמא וקם העם הזה וזנה!

רבן גמליאל הבין שמאחר שהפסוק מדבר על שכיבה וקימה שהם דבר והיפוכו, כנראה הוא בא להעמיד אותם זה אחר זה. הנך שוכב עכשיו וקם לתחיית המתים.

גם המינים הבינו שצריך להיות קשר והקבלה בין ה'שוכב' ובין ה'קם'. אך הם טענו שהפסוק נקרא זה לעומת זה – כל זמן שמשה רבינו בעולם לא שייך שכלל ישראל יעבדו ע"ז. כי אע"פ שבזמנם של שאר הנביאים היתה ע"ז בכלל ישראל, אך נוכחותו של משה רבינו, עצם מציאותו, מסלקת את הע"ז. רק כשמשה עלה למרום, כלל ישראל נכשלו בעבודה זרה.

ביאור הענין יתכן ע"פ המבואר שעבודת ה' נעשית פנים אל פנים, ע"י יחס עם הבו"ע. ואילו ע"ז נעבדת אחור כנגד אחור, ללא יחס. ('אחוריהם אל היכל ה'.) כל כלל ישראל כלולים במשה רבינו, כמאמר הכתוב: 'שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו'. ומאחר שמשה רבינו עובד את הקב"ה פנים אל פנים גם כל כלל ישראל נגררים אחריו.

לכן המינים פירשו את הפסוק כך. 'הנך שוכב גו' וקם העם הזה'. מיד כשאתה תשכב יתעורר שורש הע"ז הקיים בכלל ישראל[1].

(דרך אגב למדים אנו דבר נורא. מבואר כאן שיש בכלל ישראל שורש של ע"ז. ולא זו בלבד, כלל ישראל גרועים בזה מאוה"ע. שהרי מבואר בחולין (יג.) שלעובדי ע"ז שבחו"ל לא מגיע עונש כליה משום ש'מנהג אבותיהם בידיהם'. ואילו לגבי כלל ישראל טענו המלאכים ביצי"מ: 'הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז', והקב"ה לא השיב להם: 'מנהג שוביהם בידיהם'. הרי שכלל ישראל עבדו ע"ז מעצמם. היה להם שורש פנימי שהביא אותם לידי כך. לכלל ישראל יש צורך כ"כ גדול להיאחז ברוחניות ולהשתייך לרוחניות, שקיים סיכון שהוא ידחוף אותם לעבוד ע"ז בצורה פנימית ולא רק כ'מנהג אבותיהם בידיהם'.)

מן הנביאים – דכתיב יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל – ודילמא מתים שהחיה יחזקאל?

ממתים שהחיה יחזקאל אי אפשר ללמוד תחיית המתים, כי הם חזרו ומתו אח"כ (עיי' להלן צב:). אנו מחפשים מקור לחיי העולם הבא שהם נצח.

מן הכתובים – דכתיב וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים – ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא,

המינים מודים שרוחניות יכולה להיות ניכרת כאן. הם מסכימים שקדושה יכולה לרדת מלמעלה להחיות את היסוד הגבוה שבאדם, את הפה שהוא המקום שבו מתגלה השכל. אולם אינם מאמינים שהיא יכולה להתגלות בכל קומת האדם. שהיא יכולה להחיות גם את הרבדים הנמוכים ביותר שבאדם.

כרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר דובב שפתי ישנים.

הלכה היא דבר ברור. כשיש ברירות בתורה בעולם הזה, כשהחכמה הנמצאת בראש ברורה, אזי היא יוצאת החוצה ומתבטאת בפה.

עד שאמר להם מקרא זה: אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם – מיכן לתחיית המתים מן התורה.

נראה שר"ג לא הביא בתחילה את הפסוק הזה כי לא מדובר בו על בפירוש תחיית המתים. כתוב רק שהם יהיו קיימים, ומכללא אנו למדים שהם יקומו לתחיה.

ויש אומרים: מן המקרא הזה אמר להם: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (פשיטא דחיים כלכם היום, אלא אפילו ביום שכל העולם כולם מתים – אתם חיים). מה היום כולכם קיימין – אף לעולם הבא כולכם קיימין.

אדם הדבק בקב"ה הוא אדם שכל כולו משקף את קדושתו של הבו"ע. זה המצב של תחיית המתים ועולם הבא.

הלשון 'חיים כולכם' מבטא מצב שבו החיים ממלאים את האדם וצורת האדם ממלאה את העולם. זה מצב של חיי נצח. (אצל ילד קטן יש ציור לזה. לפעמים יש בו חיות שממלאה את כל כולו. זו ראיה שהילד הזה מגיע מחיי נצח.) כשהעולם תחת הזמן הוא מתיישן, כפי המובא בגמ' ביבמות (טז:) ששר העולם אומר: 'נער הייתי גם זקנתי'. אולם במצב כזה העולם אינו תחת התיישנות.

בפסוק כתוב 'חיים', אולם חז"ל נקטו לשון 'קיימים' בדווקא, כי לשון זו מבטאת חיים ממקור גבוה יותר. חיים מהחשבונות שבינו לבין עצמו של הקב"ה ולא בזכות אישית. 'חיים' הם אור פנימי ו'קיום' הוא אור מקיף. (אור פנימי הוא מוגבל, הוא אור שפנימיות האדם יכולה להכילו, אולם אור מקיף הוא בלתי מוגבל, לכן הוא רק מקיף את האדם ואינו יכול להיכנס אל תוכו.) כשחיות באה מאור פנימי היא יכולה להסתיים. אולם אם היא מגיעה מאור מקיף היא נמשכת לנצח.

עיי' ב'נפש החיים' (א, ו) ז"ל: '…וע"י זה הקדושה והאור המקיף. הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו. וזש"ה 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם גם בעודכם חיים כלכם היום'. הנפה"ח עומד על כך שיש בפסוק חידוש. אפשר לקבל חיות וקיום מאור המקיף גם בזמן שאדם חי בעולם הזה. בעולם הפשוט שלנו החיות מגיעה בדרך כלל ממקום נמוך יותר, ואעפי"כ ע"י מעשים מסויימים, ניתן לקבל קדושה וחיות ממקום גבוה הרבה יותר.

שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות? אמר להו: תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם זה וזנה. – ודילמא, וקם העם הזה וזנה? – אמר להו: נקוטו מיהא פלגא בידייכו, דיודע מה שעתיד להיות.

איתמר נמי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות – שנאמר, הנך שכב עם אבתיך וקם וגו'.

תחיית המתים וידיעתו ית' קשורים זה בזה. ידיעת העתיד של הקב"ה היא אופן של הנהגה. יש בעולם הנהגה של שכר ועונש שבה הקב"ה מנהיג את העולם כתגובה למעשי בני האדם, וישנה הנהגה המכונה 'הנהגת הידיעה', הנהגה הנדרשת כדי שהעולם לא יצא מתכליתו. הנהגה שעל פיה הקב"ה מנהיג את העולם לקראת התכלית גם נגד מעשי בני האדם. הנהגה זו מובילה את העולם לקראת תחיית המתים והעולם הבא. כי בתחיית המתים אדם קם לחיי העולם הבא שבהם תכלית הבריאה ניכרת בפירוש.

ידיעתו של הקב"ה מרחפת עלינו גם כיום. אולם היא נוגעת ואינה נוגעת. נוגעת אלי אך לא בצורה שמכריחה אותי ונוטלת ממני את הבחירה. ואילו בתחיית המתים לעתיד לבא, ידיעתו ית' חודרת ונכנסת בתוך האדם ומכריחה אותו לחיות לנצח. (צדיקים גדולים חיים לפעמים גם בעולם הזה בהנהגת הידיעה. זה יוסף הצדיק שאמר לאחיו 'ואתם חשבתם עלי רעה גו', ודוד המלך שאמר 'ה' אמר לו קלל'. אך גם הם לא חיו כל רגע מחייהם במדרגה זו.)

ננסה לבאר כיצד שכיבתו וקומו של משה רבינו, הסתלקותו מן העולם ושובו בתחיית המתים, כוללים בתוכן גם את מה שעתיד להיות. את הנהגת היחוד, הנהגת הידיעה.

משה רבינו הוא ה'דעת' של כלל ישראל. הוא הקו הפנימי המכריע בין מידות ההנהגה ומוריד אותם אל תוך מציאותו של עם ישראל. זו המהות של דעת הבוקעת תהומות ויורדת למטה. היא מכריעה בין הצדדים השונים, והכל לקראת המקבל, במחשבה המתחשבת בצרכיו של העולם הפשוט. אולם כשמשה רבינו 'קם', פירוש הדבר שהדעת עולה למעלה. היא דעת עליון. היא עולה אל המדרגות העליונות, אל התכנית של הבריאה, ומכריעה בין המידות השונות כדי להביא את תכלית העולם. אז היא יכולה להכיל גם דברים שהם למעלה ממנה, את אותו אור מקיף עליון.

[1] אף שכלל ישראל עבדו לבעל פעור בזמן משה, אין זה נחשב שאותו שורש קם ממש אלא רצה לקום, ומשה רבינו ביער אותו.