פרק חלק דף צ ע"ב צא ע"א

תניא, אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: בדבר זה זייפתי ספרי מינים, שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה. אמרתי להן: זייפתם תורתכם, ולא העליתם בידכם כלום. שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה, הרי הוא אומר 'הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה'. הכרת תכרת – בעולם הזה, עונה בה לאימת? לאו לעולם הבא? אמר ליה רב פפא לאביי: ולימא להו תרוייהו מ'הכרת תכרת' – אינהו הוו אמרי ליה: דברה תורה כלשון בני אדם.

כתנאי: הכרת תכרת, הכרת – בעולם הזה, תכרת – לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וכי שלשה עולמים יש? אלא: ונכרתה – בעולם הזה, הכרת – לעולם הבא, הכרת תכרת – דברה תורה כלשון בני אדם. בין רבי ישמעאל ובין רבי עקיבא 'עונה בה' מאי עבדי ביה? – לכדתניא: יכול אפילו עשה תשובה – תלמוד לומר 'עונה בה' לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה.

לכאורה עכשיו אין כאן תשובה למינים. כי אפשר לפרש שבפסוק 'הכרת תכרת' דיברה תורה בלשון בני אדם, והפסוק 'עוונה בה' מדבר על תשובה, וא"כ אין מקור לתחיית המתים מן התורה. אולם האמת היא שתשובה גם היא בחינה של תחיית המתים. הנביאים והחכמים סברו שנפש החוטאת תמות כי כל חטא מביא לידי מיתה. מעשה העבירה גורם שהחיות של הקדושה עוזבת את החוטא, והחידוש של תשובה הוא שהיא מחיה אותו מחדש. תשובה מגיעה ממקור שמעבר לעולם. מאותו מקור שממנו באה תחיית המתים.

שאלה קליאופטרא מלכתא את רבי מאיר, אמרה: ידענא דחיי שכבי, דכתיב ויציצו מעיר כעשב הארץ, אלא כשהן עומדין, עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין. אמר לה: קל וחומר מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה, יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן – על אחת כמה וכמה.

לבוש הוא ההופעה של האדם. הוא משתנה בין אדם לחבירו כי הוא מדגיש ומבליט את המעלות הפנימיות של האדם ואת המיוחדות שלו, כמאמרם ז"ל: 'מאני מכבדותא.' שאלתה של קלאופטרה היתה האם כל אחד ואחד מהצדיקים יקום לעולם הבא עם ההופעה המיוחדת לו. עם האישיות שהוא יצר ופיתח לעצמו על ידי עבודתו בעולם הזה.

היא עצמה נטתה לומר שהצדיקים יקומו ערומים. משום שבמעשי האדם, גם במעשיו הטובים, קשה למצא שלמות אמתית, מעשה שנעשה כל כולו לשם שמים בלבד. ואם כי ודאי שאין הקב"ה מקפח שכר כל מעשה, כל מעשה עולה לגבהי מרומים לפי דרגתו וזכותו, אולם בדרך כלל אין בכח מעשה פרטי לעלות עד שרשי הבריאה, עד אותה דרגה עליונה שנגיעה בה מזכה את האדם לעולם הבא. רק ברבות הימים והשנים, מצטרפים פרטי עבודתו של כל אדם ומקנים לו שייכות לשורש, לכלל, לנקודה כללית של קדושה שמכוחה הוא זוכה לעולם הבא. לכן מסתבר שלעתיד לבא, כשאדם יקום לתחיית המתים מכח הנקודה הכללית ששייכה אותו לנצח, הוא יקום ערום, לא יתגלו ויוכרו פרטי מעשיו.

ר"מ השיב לה שקבורת אדם מקבילה לזריעת חיטה. כשאדם מת, אנו משיבים אותו למקורו וזורעים אותו באדמה. משם הוא יצמח אחר כך בתחיית המתים. (זו המעלה הגדולה של הניתנים לקבורה והצער הגדול על אלו שלא זכו לכך.) מאחר שבקבורה הצדיק שב למקורו עם לבושו, עם כל פרטי מעשיו, אם כן מסתבר שגם כשהוא יקום לעתיד לבא, יהיה מקום ללבושים. הנקודה הכללית שמכחה יקום הצדיק בתחיית המתים תגרור אחריה גם את כל פרטי המעשים שמכוחם נוצרה השייכות לכלל. כל מעשיו הפרטיים יהיו חדורים גם הם מאותה קדושה עליונה. והם הם הלבושים המיוחדים לו ומקנים לו הופעה מיוחדת. (עיי' כעין זה בשע"א ש"ב שתפילה אחת בכוונה מעלה איתה את כל התפילות הפסולות של האדם.)

מהדורא תניינא

שאלה קליאופטרא מלכתא את רבי מאיר, אמרה: ידענא דחיי שכבי, דכתיב ויציצו מעיר כעשב הארץ, אלא כשהן עומדין, עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין. אמר לה: קל וחומר מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה, יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן – על אחת כמה וכמה.

כדי להבין את שאלתה של המלכה נקדים ונאמר: אדם הראשון לפני החטא לא הרגיש ערום. רק לאחר החטא, על ידי החטא, הוא אמר: 'כי ערום אנכי ואחבא.' קודם החטא הוא עצמו הזדהה עם הנשמה, עם החלק הגבוה שבו, ולא עם הגוף כלל. ממילא הגוף יכל להיחשב לו כלבוש. אולם אחר החטא, אחרי שהרע נכנס לתוכו, הוא הזדהה עם הגוף. הגוף נעשה חלק ממנו עצמו ולא לבוש. לכן הוא הרגיש ערום והיה זקוק ללבוש אחר.

קליאופטרה סברה שלעתיד לבא הגוף לא יוכל להיחשב לבוש לנשמה. כי בתחיית המתים קדושת הנשמה תתפשט עד למטה והגוף עצמו יקבל חיות. ומאחר שברי שגוף חי הוא חלק מהאדם עצמו ולא לבוש, ממילא הצדיקים יהיו ערומים[1].

ר"מ ענה לה שגם לעתיד לבא יהיו לבושים. אמת נכון הדבר שהגוף יתעלה למדרגת אדם חי, אולם יהיו מדרגות אחרות מתחת למדרגת האדם. מדרגות שהן לבושין לקדושה, כלים לקדושה.

דבר זה נלמד בקל וחומר מחיטה. אם חיטה שאנו זורעים רק את פנימיותה, את הפרי, יוצאת עם לבושים, הפנימיות עצמה מייצרת כלים להסתתר בתוכם. קל וחומר לצדיקים שאנחנו זורעים – קוברים אותם עם לבושים. אנו עושים כבר עכשיו את ההכנה לכך שיהיו להם לעתיד לבא גם כלים. מדרגות מתחת למדרגתם שיכילו את גופם הקדוש.

מהדורא תליתאה

שאלה קליאופטרא מלכתא את רבי מאיר, אמרה: ידענא דחיי שכבי, דכתיב ויציצו מעיר כעשב הארץ, אלא כשהן עומדין, עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין. אמר לה: קל וחומר מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה, יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן – על אחת כמה וכמה.

הדגש בשאלתה של קלאופטרה הוא על 'כשהן עומדים'. בתחיית המתים, היחידים אינם עומדים בפני עצמם. הם יונקים מהשורש של כלל ישראל. מקבלים חיות ממדרגה גבוהה שהיא 'כלל נשמות ישראל יחד'. אולם אחר כך הם מוסיפים להתעלות ועומדים ברשות עצמם. והשאלה האם אז, כשהם עומדים ברשות עצמם, מתחדש להם גם לבוש – מדרגה פרטית שהיא מדרגה פחותה ממדרגת האדם. או שמא כיון שכל חיותם ויניקתם היא מהמדרגה הגבוהה המכונה 'ארץ', אין מקום ללבושים. אין מקום לדברים הפחותים ממדרגת אדם.

ר"מ השיב לה שהלבוש אינו שייך למדרגה נמוכה יותר מהאדם, אלא מגיע ממקום גבוה יותר מהאדם עצמו. מקדושה עליונה שהאדם אינו יכול להכיל בתוכו. קדושה שאינה נכנסת בתוך האדם אלא מקיפה אותו. (בגד (טלית) הוא חתיכת בד ללא חילוקי איברים כי הוא גבוה יותר מהאדם.) אמנם יתכן שלעתיד לבא לא יהיו מדרגות מתחת למדרגת אדם, אולם לבושים יהיו גם יהיו, כי גם לעתיד לבא תהיה בעולם קדושה עליונה כזו המקיפה את האדם.

אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי, הא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי. אמרה ליה ברתיה: שבקיה, ואנא מהדרנא ליה. שני יוצרים יש בעירנו, אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט, איזה מהן משובח? אמר לה: זה שיוצר מן המים. אמרה לו: מן המים צר, מן הטיט לא כל שכן.

[1] אף שכיום אין בעולם קדושה ללא כלי, אפשר שגם נקודה זו כלולה בשאלתה. האם הכלל שקיים כיום בעולם שכל קדושה צריכה כלי, יהיה תקף גם לעולם הבא. אולי בעולם כל כך גבוה, בעולם של נצח שהכל נבלע בקדושה, אין מקום לכלים.