פרק חלק צ עא עד צ עב הנך שוכב עם אבותיך

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה – שנאמר ויאמר אלישע שמעו דבר ה' [וגו'] כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל בשער שמרון וכתיב ויען השליש אשר (המלך) נשען על ידו את איש האלהים ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה ויאמר הנך ראה בעיניך ומשם לא תאכל, וכתיב ויהי לו כן וירמסו אתו העם בשער וימת –

דבריו של אלישע הנביא מעוררים תמיהה. מדוע כשהוא מבשר לעם שמחר יפסק הרעב הוא מדגיש את מחיר התבואה. הלא המחיר אינו משנה לאנשים שכמעט גוועים ברעב. גם דברי השליש אינם מובנים. אחר שהוא מאמין שהקב"ה יכול לעשות ארובות בשמים, הלא הוא כבר מאמין בדברי אלישע. מדוע הוא מתכחש ומתעקש שלא להאמין ששער התבואה יכול להיות נמוך כל כך.

נראה שאלישע לא רצה רק לבשר לעם שהקב"ה גזר עליהם חיים ממקור עליון ע"י נס, אלא הוסיף שהנס הזה יחדור וישנה את מציאות העולם לגמרי. זול ויוקר תלויים בדעת בני אדם, ודעת בני אדם תלויה במציאות הפשוטה. ממילא הביטוי לכך שנס חודר ומשנה את המציאות הפשוטה של העולם הוא בכך שגם שער התבואה ישתנה. בזה כפר השליש. הוא האמין שיתכן שהקב"ה יעשה ארובות בשמים. אך לא האמין שקדושת הנס יכולה לחדור עד קרקעית העולם. שתבואה המגיעה על ידי נס תשנה את השער, את המציאות הפשוטה.

זה הקשר בין עונשו של אותו שליש לענשו של הכופר בתחיית המתים. שני אלו אינם יכולים לקבל חיות ממדרגה עליונה משום שהם כופרים באפשרות ששפע המגיע ממקום עליון וגבוה יחדור עד תחתית הבריאה וישנה את המציאות. זו מידה כנגד מידה. מי שאינו מאמין שדבר עליון יכול להחיות אותו, מונע מאותה קדושה עליונה לחדור אל תוכו ולהחיותו.

ודילמא קללת אלישע גרמה ליה? דאמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו על חנם היא באה. – אם כן לכתוב קרא וירמסוהו וימת, מאי בשער – על עסקי שער.

קללה היא ההיפך מברכה. ברכה וריבוי מגיעים לעולם על ידי גילוי וחיבור אל שורשו העליון של המתברך. ואילו קללה פורסת מסך בין הדבר המקולל ובין שרשו העליון. מנתקת אותו ממקור חיותו, וע"י כך הוא מתכלה. לכן יתכן שהסיבה למיתת השליש היא קללת אלישע.

(אמר רבי יוחנן:) מניין לתחיית המתים מן התורה – שנאמר ונתתם ממנו [את] תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים? והלא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה. אלא, מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה – מכאן לתחיית המתים מן התורה.

תרומה היא הדבר הכי קדוש בעולם. היא שייכת לעולם עליון. היא גם ניתנת לאדם הכי מקודש בעולם, אהרן הכהן, ומזינה אותו. זה הקשר של תרומה לתחיית המתים. החיים שאחר תחיית המתים ובעולם הבא הם חיים אחרים, חיים של קדושה, כעין החיים שהתרומה נותנת לאדם המקודש. לעתיד לבא גם אנחנו נחיה מתרומה, מהקדושה העליונה שמצידו ית'. תורה, תרומה, תחיית המתים. כולם דברים המגיעים אל עולמנו מעולם עליון כדי להחיות אותנו.

דבי רבי ישמעאל תנא: לאהרן – כאהרן, מה אהרן חבר – אף בניו חברים.

אמנם לכל כהן יש קדושה מצד ייחוסו, אך לא די בה. נדרשת גם חברות. קיום מצוות ותורה. מאחר שתרומה היא דבר קדוש ונוגעת לעולם גבוה, חובתו של הכהן להשתייך גם בעבודתו בעולם הזה לאותה מדרגה.)

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ – שנאמר, ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלויים למען יחזקו בתורת ה', כל המחזיק בתורת ה' – יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' – אין לו מנת.

רק על ידי לימוד תורה אפשר לזכות לתרומה. תורה היא חיות שבאה מלמעלה, קו של קדושה. ותרומה היא התגלמות של אותה קדושה בפירות גשמיים. לכן מי שאין לו תורה אינו זכאי לאכול תרומה. (אמנם יש הבדל ביניהם. תורה בצורתה הרוחנית נותנת חיות בלי תנאי. גם רשע יכול ללמוד תורה, כמאמרם ז"ל 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב'. ואילו כשהיא מתגלמת בתרומה היא מזינה ומחיה רק אדם הראוי לכך, חיות של תרומה תלויה דווקא בייחוס ובעבודה נכונה.)

אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ – כאילו נותנה לפני ארי, מה ארי ספק דורס ואוכל ספק אינו דורס ואוכל – אף כהן עם הארץ, ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה.

תזונה של תרומה פועלת בצורה שונה מאכילה רגילה. כל מזון הוא נמוך מהאדם. האדם אוכל את החי, החי את הצומח, והצומח יונק מהדומם. לכן האוכל מזין את הגוף בלבד, אלא שחיזוק הגוף מסייע לכך שהנשמה תישאר בתוכו (עיי' רמב"ן ויקרא יז,ז). אולם תרומה היא מזון גבוה יותר מהאדם. היא מזינה ישירות את הנשמה. את החלק הגבוה שבאדם. זו כוונת חז"ל באומרם שלעתיד לבא נחיה בעולם שאין בו אכילה ושתיה.

אדם שמתייחס לתרומה כאוכל רגיל, משול לארי שאין לו יחס של כבוד לדבר שמזין אותו. אע"פ שהארי מבקש מאל אכלו והטרף בא אליו מאת ה', ויותר מזה, הטרף שלו הוא מן החי, הוא אינו מגיע מדרגה פחותה ממנו, הוא דורס אותו, הוא מניח אותו מתחתיו בצורה גסה. אדם שאינו מכבד את העולם הגבוה שממנו הוא חי, משול לארי שאינו מכבד את מזונו.

רבי יוחנן אמר: אף גורם לו מיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללהו.

אם נותנים חיות של קדושה לאדם שאינו ראוי, לאדם שאינו יכול לעכל אותה, גורמים לו מיתה. חייו הפשוטים אינם יכולים להמשך כסדרם אחרי אכילה כזו. הוא מת בגלל הסתירה בין מדרגתו הרגילה ובין החיות המגיעה אליו ממקור עליון.

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אף משיאו עון אשמה, שנאמר והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם.

זו תוצאה חמורה יותר ממיתה. האדם ממשיך לחיות, אך בצורה מעוותת. הוא נעשה חפצא של עבירה עד שהוא סופח אליו עבירות נוספות. אכילת דבר שבקדושה ללא הכנה ראויה גורמת להתגברות החסרונות הקיימים באדם. אשמה היא לשון שממה, ריקנות. אור הקדושה שנכנס באדם שאינו ראוי, מגלה את השממה והריקנות שבו ונותן לאותה שממה כח להתגבר ולהרע יותר ויותר.

תניא, רבי סימאי אומר: מניין לתחיית המתים מן התורה – שנאמר וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען. לכם לא נאמר, אלא להם – מכאן לתחיית המתים מן התורה. (צד"ק ג"ם גש"ם ק"ם סימן).

צ"ב מדוע כשהתורה עוסקת בתחיית המתים היא מכנה את הארץ הק' בשם 'ארץ כנען'. הלא כנען היא הטומאה הגדולה ביותר, הכנענים גרועים אף יותר ממצרים, וודאי שאינם שייכים ונוגעים לקדושת התרומה.

יתכן שכנען היא ביטוי לטומאה הנאחזת ומסבבת את מדרגת מלכות שמים. התורה באה ללמדנו שבתחיית המתים, הקדושה מגיעה עד לתחתית הבריאה ממש ומסלקת את כל הרע והטומאה. הפסוק מגלה שהקב"ה יוציא את כל נקודת המלכות מהטומאה. בתחיית המתים כל תכלית הבריאה, כל הקדושה, תתגלה בתוך העצים והאבנים, בתוך המציאות הפשוטה. (לפני תחיית המתים, מלכות שמים קיימת בעולם כנקודה אחת, ככלל שהפרטים אינם ניכרים בו, אך על ידי הקדושה המגיעה מלמעלה היא נעשית עולם שלם. עולם בפני עצמו שיש בו את כל הפרטים ופרטי הפרטים.)

שאלו מינין את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים?

מינים הם הנוצרים. (חלק מדברי חז"ל ב'פרק חלק' הם תשובה לאלו שהיו בתחילה חלק מעם ישראל ואחר כך פרשו וייסדו את דת עשיו.) הם טענו וטוענים עד היום, שהתורה של היהודים – הפרושים, אינה כוללת את תחיית המתים. שהדת היהודית היא דת של עולם הזה, אין בה תחיית המתים ועולם הבא.